ספר הילדים החדש של המשוררת והסופרת, כלת פרס ישראל, נורית זרחי, בהוצאת צלטנר, הנקרא: אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב, הוא ספר קסום, מענג, מרגש, חכם ויפה מכל בחינה, ומתאים לקריאה לכל הגילים.
קרוב ל-160 ספרים פרסמה זרחי עד כה (והיד עוד נטויה, כך אני מאמינה ומברכת), והספר החדש המאוייר ברוב חן ורגישוּת ע"י המאייר עובדיה בנישו, הוא אחד מה"דובדבנים שבקצפת", בעיניי, קפסולה מזוקקת של כל היפה והטוב בכתיבתה של זרחי.
בכריכת הספר כתוב: "סִפּוּר מַסָּע שֶׁל שִׁירָה נֶחְבֵּאת מִן הָעַיִן / שֶׁשּׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל: מִי יֹאהַב אוֹתִי? / עַד שֶׁהִיא מוֹצֵאת לָהּ בַּיִת", ואני מרגישה שהספר הזה בונה לקוראיו בית בתוך הלב.
במרכז הסיפור שני גורי חתולים בשם שמוליק ונוּליק, שהובאו ע"י ילדה בשם אַיָּה למחסן בחצר ביתה, שם מתקיימת סדנת כתיבה של מישהי בשם גְּבִירָה. הגורים רוצים להשתתף בתחרות כתיבת שירים שעליה הכריז ראש העיר ת"א. מכיוון שהם לא יודעים לכתוב, הם מבקשים לשורר בקולם: "נֵלֵךְ לְשָׁם וְנַגִּיד אֶת הַשִּׁיר שֶׁלָּנוּ יָשָׁר מֵהַפֶּה", אומר שמוליק לנוליק. ושניהם יוצאים למסע בו הם פוגשים דייר רחוב, המכונה "איש גבוה" או "הגבוה", העוזר להם להגיע לבניין העירייה ושם להשמיע את שירם שמתחיל במילים: "מִי יֹאהַב אוֹתִי? מִי יְלַטֵּף אוֹתִי? / מִי אוֹתִי יַכִּיר?" ומסתיים במילים: "מִי יִהְיֶה הוּא? מְיָאוּ." האיש הגבוה מאמץ אותם והוא ה"הוא" הנבחר.
חדי וחדות העין יבחינו בעמוד הקרדיטים בפתח הספר, כי נורית זרחי מקדישה את הספר כך:
"למי יהיה הוא,
מיאו."
היא מקדישה את הספר, בעצם, למי שבוחר להיות ה"הוא" שיאהב – אותה, את הספר, את הזולת, היא מקדישה את הספר לחתולי הרחוב, לדיירי הרחוב, לכול מי שבשוליים, לכול מי ששר או רוצה לשיר, לכול מי שהוא חלק מאגודת משוררי הרחוב.
מהי בכלל אגודה זו? בסיפור עצמו לא מצויינת אגודה, ובכל זאת יש אגודה. האגודה היא קודם כול שמוליק, נוליק וחברם החדש, האיש הגבוה, המופיעים על כריכת הספר. ומעבר לכך, אלו משוררי הרחוב, אותם אנשים שנמצאים בשולי החברה באופן כללי – ובשולי עולם השירה באופן פרטי. אגב, פגשתי פעם משורר רחוב אמיתי, בטיול ללונדון בשנת 2019 - עצרתי ברחוב ליד איש גבוה עטור מגבעת, שקרא לעצמו ג'וזף, שבשלט קטן בסמוך לכיסא עליו ישב, כתב שהוא משורר רחוב ושייך ל"תנועה למען השמחה" (The movement for joy). רכשתי ממנו בפרוטות שיר בכתב ידו. ושמחתי בשיר, שנתן לי מסר אישי.
לזרחי יש את היכולת להאיר את השוליים, את הנידחים והנידחות, את מי שחייים בצללים, במסתרים, במעמקים. זה בא לידי ביטוי בספר הזה ובכמה אחרים קודמים. נוסף על כך שהיא רואה אותם, היא נותנת בספר מענה לכמיהה העזה של גורי החתולים שיכירו בהם ויאהבו אותם. הגורים מוצאים בית בדמות אדם, אדם גבוה. והוא לא רק גבוה בקומתו, הוא גבוה ברוחו. הוא מוותר על בית פיזי המוצע לו לקראת סוף הסיפור ובוחר בנדודים/חיי רחוב יחד עם הגורים. הם הופכים לאגודה אחת, למשפחה, תחת אור הירח הַ"מְּסַמֵּן לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ". וגם הירח, כמובן, לא נמצא שם סתם. הוא סמלי, כמו הרבה מאוד פרטים בסיפור.
אני כותבת "סיפור", אבל הפואטיקה של זרחי משולבת בספר. מרגישים את היד המשוררית שלה. וכן את הלב הרחב שלה, ואת התפיסה הילדית האידאית ש"לפעמים מקבלים מה שרוצים" או "חלומות יכולים להתגשם". בספר קורים כל מיני דברים משונים, שב"מציאות" קשה להעלות על הדעת שייקרו: למשל, ראש העיר מזמין באדיבות יוצאת דופן את דייר הרחוב והגורים ללשכתו, ובהמשך מציע לדייר הרחוב לאתר עבורו בית... ועוד. הקסם קורה, המציאות בספר היא כזו שהחיים יכולים לספק לך מרחב להביע קולך ולהישמע, גם אם אתה נידח ועזוב.
האגודה של משוררי הרחוב ותחושת הביחד, מזכירות לי שורות יפות-יפות משיר של המשורר אמיר גלבֹּע, בשם "תפילה על השקט", הנה בית ראשון:
"אַתָּה, רַק עוֹד פַּעַם בְּרָא אֶת הַיּוֹם
בּוֹ יָשַׁבְנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד –
וְאֶת כָּל אֶחָד קָרְאוּ בִּשְׁמוֹ וִידָעוּהוּ מִקָּרוֹב
וְהִכִּירוּ לְבוּשָׁיו מִקָּרוֹב.
וּבְשָׁכְבֵנוּ לִישֹׁן שָׁתְקוּ אוֹתָהּ שְׁתִיקָה אִלֶּמֶת, פְּעוּרַת פֶּה,
כָּל הַנַּעֲלַיִם."
(עמ' 14 בספר המבחר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020)
ובהקשר זה, יש לציין שהספר הזה הוא יצירה ארס-פואטית, שעוסקת בשתיקה-דיבור-כתיבה ובקשרים שביניהם. נוסף על כך, בסדנת הכתיבה של גבירה (שיש גם הרבה מה לומר עליה ועל כך שהיא מלמדת במחסן...), מתבקשים הילדים לכתוב על געגועים – "אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים הַיּוֹם עַל דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִרְאִים לָעַיִן". החתולים החביבים אומרים בתמימות – "הִיא מִתְכַּוֶּנֶת אֵלֵינוּ". רגע מריר-מתוק בספר, שמגלם בתוכו את אחד מהמסרים החשובים והמרגשים שבו. זרחי אומרת לנו בספר, במילותיה, שנוכל למצוא את קולנו ולהביע אותו, גם אם אנו לא בסדנת כתיבה, לא כותבים בכלל ולא מוּכרים, כפי שראש העיר אומר בספר: "יֵשׁ מְשׁוֹרְרִים נִסְתָּרִים, שֶׁאַף אֶחָד לֹא מַכִּיר". היא אומרת לנו, שנוכל לסחוף באומץ לב ובנחישות, כמו גורי החתולים הנועזים ההולכים ללשכת ראש העיר להביע את עצמם ולהשתתף בתחרות השירה.
והם זוכים, וזוכים כולנו בהשראה שהספר מספק, הן לקטנים והן לגדולים.
הספר הזה מזכיר לנו אהבת אדם, אהבת בעלי חיים, אימוץ הנידחוּת, ביטוי הכאב, חיפוש דרך, מזכיר לנו שבית לא חייב להיות פיזי ממשי, הוא יכול להיות אנושי ורוחני. משוּרה ראשונה בספר הכוללת מילות שלילה חותכות וחד משמעיות: "לֹא. בְּשׁוּם פָּנִים לֹא", אנו מהלכים אט-אט פנימה אל היש והאפשר, אל החמלה, אל הקבלה, לעבר השורות האחרונות שבו: "יֵשׁ מִי שֶׁיֹּאהַב אוֹתִי, / יֵשׁ מִי שֶׁיַּכִּיר...".
המבט החומל, הרואה, הלבבי, המביט פנימה, מזכיר לי בית אחרון נפלא בשיר נהדר ומוּכר של המשורר ארז ביטון בשם "למרגלות הנשים", והנה הוא:
"אֲנִי זוֹכֵר לָךְ אַלַּלָּה עִישָׁה
אֶת חֶסֶד יָדֵךְ
עַל רֹאשִׁי הֶעָזוּב עַל שְׁרַפְרַף בַּשֶּׁמֶשׁ"
(עמ' 30-31 במבחר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020)
וחסד ידה של נורית זרחי הוא ברכה לכולנו, לעולם הספרות והשירה ובכלל.
רוצו לקנות!
ניתן למצוא את הספר בחנויות סטימצקי ובחנויות עצמאיות כמו "המגדלור".
נורית זרחי / אֲגֻדַּת מְשׁוֹרְרֵי הָרְחוֹב
הוצאת צלטנר – בֵּית מְלָאכָה לְסִפְרֵי יְלָדִים, 2022
איורים: עובדיה בנישו
(האיורים המופלאים שאייר עובדיה בנישו תורמים מאוד להמחשת הסיפור, ויש הרבה מה לומר על החיבור שבין האיורים לסיפור, אך אולי כדאי פשוט להתרשם לבד...)
(ובכלל הספרים של בית ההוצאה צלטנר מושקעים ויפים בצורה בלתי רגילה וכדאי להכיר)
תגובות