זרקור - ספרים מעניינים – יולי

בפינה חדשה של "הזרקור" אמליץ בקצרה מדי פעם על חמישה ספרים שקראתי לאחרונה. לכל אחד מהם מגיע פוסט נפרד, כפי שעשיתי לספרים בפוסטים קודמים בבלוג, אולם מכיוון שאני קוראת המון, אני רוצה לדגום מן השפע באופן שוטף, ומה לעשות – החיים זורמים מהר, עם המון מחוייבויות ולא תמיד יש לי זמן או כוח לשבת ולכתוב סקירה מקיפה על ספרים נפלאים שאני קוראת. אז הנה פשרה חביבה של הזרקור.

חמשת הספרים המומלצים של יולי הם:

רחל מדר – כפר קץ הייסורים (עמדה, 2023)

ג'רמי פוגל – תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות (הבה להבא, 2023)

ניצן ויסמן – המחברות השחורות של קרול שוורץ (פטל מקור, 2023)

עמוס נוי – כמה אנשים תהיה (עולם חדש, 2023)

רונית מגן – הזוהר הצפוני הארץ-ישראלי (פרדס, 2023)

כפר קץ הייסורים

רחל מדר בספרה החמישי "כפר קץ הייסורים", מביאה סיפור מסגרת בדיוני על עולם שעבר חורבן גדול ונערה אחת שהולכת רחוק כדי לבקר קהילות עתיקות - שריד לעולם הישן. הספר כולל תיאורי פרוזה ושירים שכותבת הנערה חימנה ביומנה.

זו הייתה חוויה נהדרת לקרוא בספר זה, הן בזכות השפה העשירה והחושנית של מדר והן בזכות המסעות המרתקים של חימנה והחתול שלה מוש, מסעות עתירי דמיון. היצירתיות של מדר, בתיאור המושבות אליהן מגיעה הנערה הנודדת, היא מרהיבה. היא מתארת מראות של דלוּת ואומללות, לצד מחוזות אהבה וקדושה, אנשים רעים ומתעללים לצד אנשים נדיבים ורחומים, טכנולוגיות מתקדמות לצד שימוש בכלים עתיקים. המסע הפואטי של חימנה בכתיבה ביומנה הוא מהלך משלים לצבירת חוויותיה ונותן להן תוקף שמשאיר לנו הקוראים לדמיין לעצמנו את מה שלא נכתב. ההרגשה היא של עולם שערכי המוסר בו עומדים כל הזמן למבחן. היופי של הספר הוא ביכולת של מדר להעמיד עולם שיש בו גם תקווה.

קטע קצר מן הספר, עמ' 55-56:

"מעט נכתב בספר המושבות על נשות המושבה. לא נכתב איך קמו יום אחד ואספו איתן כל יודעת חקר ונפלאות בנייה. איך קבעו תורה וחוק לעיר, ביצרוה בלב שממה, עוד היות השלטון בארץ. לא נכתב שם על ביצורי העיר, חוץ ופנים, על דורות של בנות לא ידעו אחרת, ועל שחץ השבחת המין.

ברישום אנציקלופדי ישן תואר המקום: "הִיוּמָאה, אִי הַשָּׂטָן, מוֹשָׁב חֲתוּלֵי בָּר בְּבִצּוֹת וְעֶדְרֵי אַיָּלִים בָּאָחוּ."

הוסיפה חימנה ביומנה:

"כָּל שֶׁנִּכְתַּב עַל עִיר הָאַהֲבָה,

בְּשִׂנְאָה נִכְתַּב. שִׂנְאַת שִׁלְטוֹן אַחֵר.

בִּרְאוֹתִי אוֹתָן בְּטוּבָן זוֹ אֶל זוֹ,

תָּמַהְתִּי: הֲיֵשׁ שֶׁעִוָּרוֹן מַכֶּה בִּי?

מָה פָּסוּל בָּהֶן?

רָאִיתִי אוֹתָן נֶאֱסָפוֹת סְבִיבִי, אֵיךְ עֲסוּקוֹת הֵן

כִּדְבוֹרִים חָרוּצוֹת.

כָּל הָעֵת יְדֵיהֶן בַּעֲבוֹדָתָן, רֹאשָׁן בַּיְּצִירָה.

אַף חִפַּשְׂתִּי גּוֹן עֶצֶב בִּפְנֵיהֶן,

תַּרְתִּי בָּעֵינַיִם, חִפַּשְׂתִּי עֵדוּת, אוּלַי כְּבוּיוֹת הֵן?

זֹאת אֲנִי אוֹמֶרֶת הַיּוֹם: שְׁלֵמוֹת הֵן, יָפֶה עוֹלָמָן."

לרכישה

תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות

ג'רמי פוגל הוא רוקסטאר, הוגה ומרצה כריזמטי, משורר ופילוסוף שמדבר וכותב באופן קולח ולעיתים חתרני על כתבי ענקי הפילוסופיה ועושה זאת בספרו הראשון בשילוב רעיונות מקוריים משלו ושירים. פוגל הוא ד"ר לפילוסופיה יהודית וגם מוזיקאי. הוא מוכיח בספרו הראשון שהוא לא רק ידען אלא גם יש לו מה לומר על העולם בדרכו המיוחדת, המתובלת בהומור. תל אביב בספרו היא מים וגליה מתגבהים בו. ספרו של פוגל הוא היכרות עם אישיות רב גונית ומחשבות משתלחות והוא מצריך מן הקורא להיות עם ראש פתוח.

טעימה ממנו מעמ' 23-24, סעיף שלישי מתוך הפרק "על הגנים התלויים של היקום":

"חפץ אנוש, מעשה אצבעות אדם, פורץ בימים אלה את גבולות מערכת השמש, ואם יש לנו עתיד כמין עלינו לצאת אחריו. מהי המשמעות לאדם של מסעו של וויאג'ר? מהי משמעות האפשרות שנעזוב את מערכת השמש גם אנחנו? מהי משמעות התפתחותנו לעל אדם, אולי אפילו ליצור על גופני? הרחבת אופקינו לממדים אבסולוטיים, פרספקטיבה קוסמית, פנומנולוגיה שמבוססת על התעלות ועל רעיון הנצח והאינסוף.

אם כך, נשמות צדיקות מאוד, עלינו לראות את עצמנו בתמונה הגדולה באמת, לחשוב על הציוויליזציה כמובילה לאוטופיה אבסולוטית, לדמיון מוחלט, לנשגב, להתעלות! על כל מי שמוצא נחמה מסתורית בהמשך קיום התודעה ביקום, על כל מי ששואף להמשכיות המין, על כל ההורים לילדים, שלהם יהיו ילדים ולהם, בסופו של דבר, יהיו מדוזות – על כולנו כאן בכדור הארץ לאמץ זווית ראייה המביטה אל שנות האור שאליהן נזרום. עלינו להביט מזווית כיסופי הכיסופים, מטרת כל המטרות, גן העדן המשיחי של צדק והארה לכול, חזרה אלינו, וחזרה שוב ושוב – אוטופיה אבסולוטית!

בגלל שמיתולוגיות עתיקות הן עדיין מקור ערכינו, בגלל שהעבר הוא עדיין מקור כל ערכי ההווה, עלינו ליצור היפוך מיתולוגי! היפוך כל הערכים, כמובן! היפוך בזמן! ערכים כפרחים ששורשיהם בעתיד! אם מיתולוגיות מהוות תיבות לערכינו, אז עלינו ליצור את המיתולוגיות של העתיד! הבה להבא, אם כך, נהיה משיחיים! נייסד מתוך דתיות שפויה ומחייבת חיים משיחיות בריאה לאדם ולחיים – המדוזה כמשיח! גן העדן כמיתולוגיה של העתיד!"

(כדי להבין למה הכוונה ב"מדוזות", תצטרכו לקרוא בספר...)

לרכישה

המחברות השחורות של קרול שוורץ

ניצן ויסמן, בספרו החמישי, מפגיש אותנו עם דמות הטרונים בשם קרול שוורץ, שלאחר מותו בתו מוצאת את כתביו ומפרסמת מבחר מתוכם. הספר הוא היכרות עם כתבי אותו אדם בדיוני, עם המחברות השחורות שלו, ולמעשה, עם מחשבותיו המקוריות והצלולות של מחבר הספר, הוא ויסמן. ובכללי זהו ספר ארס-פואטי על כתיבה, שזור פנינים בנוגע לסוגיות שונות שהן חלק מעולמו של כל כותב. ספר זה שונה מספריו הקודמים, בכך שהוא נעדר עלילה והתפתחויות דרמטיות, אולם את טביעת האצבע ואת העין הייחודית של ויסמן נמצא גם בו. יש לויסמן חוש הומור שנמצא חבוי בין הדפים ולפעמים מתפרץ. לכן זהו ספר שנעים לקרוא ולהרהר בו בחיוך. הספר בנוי מסעיפים רצים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו וניתן לראות בו מעין קפסולה של רגש או מחשבה. נכיר בו גם שירים מתורגמים של משורר רומני לא בדיוני בשם לוצ'יאן בלגה.

קטעים קצרים מתוכו מעמ' 32-33:

"40. בעיתות מצוקה גיליתי שהמקום הטוב ביותר להחביא בו את נפשי הוא מאחורי המילים. אני צולל לעומק הדף הלבן ומקיף עצמי בגדר אותיות שחורה, משורטטת בקפדנות. וכאשר הגדר מושלמת, מפתה, מוליכה שולל, אני יכול לפחות לנוח לי לבטח מאחוריה, בידיעה שאיש לא ימצאני.

41. לא מצאתי דרך לתאר את האמת העמוקה ביותר אלא באמצעות בדיה מעוצבת בשלמות.

42. למרות שכבר מאות בשנים ידוע שהארץ היא כדור, ושהיא סבה סביב השמש, ושישנן מיליארד שמשות כשלנו, שהיקום אינסופי ועדיין מתרחב, די מדכא לגלות בכל פעם מחדש כיצד עולמם של כותבים כה רבים הוא שטוח – הכול בו מסתובב סביבם, הכול מתנהל על פי דרכם, היקום כולו מסתיים אי שם סמוך לקצה אפם, והם מתהלכים בינינו כטווסים, בטוחים – רק האל יודע למה – שספריהם סרי הטעם נועדו לתהילת נצח.

43. חיי אנוש ראשיתם בפעייה, פריחתם בצעקה, מיטב שנותיהם ביללה, שקיעתם ביבבה, סופם באנחת רווחה. על הכותב לחדד אוזנו אל הטונים ואל שברי הטונים. בבכי, שם החיים. בהפוגה – התקווה. בדממה – הגאולה.

44. כי העט הוא האת.

45. לא היו לי חיים זולת אלו שנגלו לי מבעד למילים המתות.

46. ישנו אושר, אבל לא כאן. ישנו יופי, אבל חמקמק. ישנה אהבה, אבל היא נוגעת בנו רק לעיתים רחוקות. היד שנשלחת אל העולם לוכדת רק צללים חולפים. והיכן האור שיאיר את מבוכי נפשנו."

לרכישה

כמה אנשים תהיה

עמוס נוי בספר שיריו השלישי, ממשיך להפליא בשירים חורכי לב, שירים מתנגנים שרובם עוסקים במורכבויות ובאתגרים של החיים, משמע – שירים לא פשוטים ולא מתנחמדים, שירים מן הקרביים של הנפש. כך שלפעמים עצוב לקרוא בשירי הספר, אך יותר בכיוון של עצוב-מרגש-מעורר מחשבה. אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה לצד שני הקודמים. נוי הוא משורר מגוון וחריף, עם קול מובחן וגם חוש הומור (מריר וחד).

שני שירים מן הספר, עמ' 79 ו-46:

התולעת

פַּעַם הָיְתָה לִי תּוֹלַעַת

כָּאן בְּמֶרְכָּז הַלֵּב

מָה הִיא כִּרְסְמָה כְּבָר שָׁכַחְתִּי

לֹא, לֹא בָּאנוּ לֵהָנוֹת

אֶת זֶה אֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת

אֲבָל לְמָה בְּכָל זֹאת בָּאנוּ כְּבָר שָׁכַחְתִּי

וּלְדַאֲבוֹנִי אֲנִי לֹא מְסֻגָּל

לַעֲבֹר עַל זֶה בִּשְׁתִיקָה

לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי מָה שָׁכַחְתִּי

קומה חמישית, במרפסת

רִבְקָה לָמָּה אַתְּ כָּאן?

בִּגְלַל שֶׁהִתְחַצַּפְתִּי לֶאֱלֹהִים,

אָמַרְתִּי לוֹ: אֲדֹנָי מִמְּךָ אֲנִי מְצַפָּה

לְפָחוֹת דִּבּוּרִים וְיוֹתֵר מַעֲשִׂים,

אִם אַתָּה כָּל כָּךְ אוֹהֵב אוֹתָנוּ אָז שִׂים

אֶת הַכֶּסֶף שֶׁלְּךָ אֵיפֹה שֶׁהַדִּבּוּרִים,

כִּי לְדַבֵּר כֻּלָּם יְכוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים.

וְאִם לֹא – תִּגְאַל אוֹתָנוּ כְּבָר מֵהַיִּסּוּרִים

בְּמַכָּה אַחַת, כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹבְרִים בֵּיצָה

וְלֹא טִפִּין טִפִּין, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי חוֹתֶכֶת בְּצָלִים

לִפְנֵי שֶׁחָלִיתִי: חוֹתֶכֶת וּבוֹכָה

בְּפֶסַח אֲנִי יוֹצֵאת לְחֻפְשָׁה

אִם רַק נַסְכִּים עַל כַּמָּה סְעִיפִים:

הִבְטַחְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי לֹא אֶפְגַּע בְּעַצְמִי

אִם לֹא יִפְגְּעוּ בִּי אֲחֵרִים,

כָּכָה שֶׁאֲנִי מְחַכָּה שֶׁהָאֲחֵרִים יִתְחַיְּבוּ

גַּם הֵם. וְשֶׁיִּסְלַח לִי אֱלֹהִים

לרכישה

הזוהר הצפוני הארץ-ישראלי

רונית מגן, משוררת לא מוכרת, בספר ביכורים מצויין (גילוי נאות – ליוויתי אותה עם שיריה, טרם שלחה אותם לעריכת רון דהן). מגן כותבת שירה אקו-פואטית משובחת, עם תועפות של אירוניה. הטבע בשיריה הוא טבע מקונן והפגיעה של האדם בטבע משתמעת מתוך השירים. בחמלה ובאומץ מישירה המשוררת מבט אל הסבל של בעלי החיים והצמחים. וגם מתייחסת לאסון פרטי מחייה, איבוד אחיה בטרם עת. בשפה ייחודית ומדוייקת מצעידה אותנו המשוררת אל עולמה, אל גינתה הפרטית וסביבתה הקרובה בעמק יזרעאל, לנופים שכוחים ולנופים קיימים.

מכיוון שזהו ספר במכירה מוקדמת, אציג ממנו שיר אחד בלבד, מעמ' 36:

תמונה בצבעי מים

(בעקבות התפרצות שפעת עופות דיווחה התקשורת על אלפי פגרים באגמון החולה וסביבתו)

עָגוּר

שֶׁאֵינֶנּוּ מִשְׁתַּקֵּף בַּמַּיִם

צָף לְצָד גּוּפוֹת אֶחָיו לַלַּהֲקָה

הַמָּוֶת בָּזַז גַּם אֶת צִלָּם

אֲבָל גּוּפוֹת הָעֲגוּרִים

עוֹד מִתְכַּרְבְּלוֹת זוֹ עִם זוֹ

אַל תִּקְרְאוּ לָהֶם פְּגָרִים

(מִלַּת חַיִץ מְלָאכוּתִי

שֶׁבָּאָה לְנַשֵּׁל כָּבוֹד)

מֵאֲחוֹרֵי כָּל תְּלוּלִית נוֹצוֹת

יֵשׁ הוֹרִים מְסוּרִים וְגוֹזָל

מְרַפְרֵף מָעוֹף רִאשׁוֹן, מְסֻרְבָּל

יֶשְׁנוֹ מַסָּע מְפָרֵךְ, נְדִידָה

אֶל מוֹת יִסּוּרִים בְּאֶרֶץ זָרָה

גּוּפוֹתֵיהֶם צָפוֹת מוּלֵנוּ

אַל תִּקְרְאוּ לָהֶם פְּגָרִים

לרכישה