כמו "נשמות", גם את הספר הזה לא הצלחתי להוריד מהיד.
היכולת של הסופר רועי חן להותיר אותי במתח, היא בזכות כשרונו האדיר לגרום לי לחבב את הדמויות שלו חיבה עזה, על אף שהן רחוקות מעולמי. הוא עושה זאת בכלים של הומור ואירוניה עצמית ובתעופה למחוזות פנטסטיים (מוטיב בולט גם בספרו הקודם "נשמות"), ללא שום התנצלות אפילו לרגע, שיש משהו מופרך לחלוטין בכל מיני דברים שקורים - המופרכות הזו אותי דווקא משכנעת.
"רעש גדול" הוא בכלל על רעשים קטנים. רעשים פנימיים או חיצוניים שהם חלק מחיי היומיום של הדמויות (וכן במציאות המוכרת לכולנו). לפעמים ה"רעש" הוא קול – קול ההורים, קול הזיכרונות, קול המנגינות, קול שיפוטי פנימי, קול המצפון, קול המחשבות, קול אלוהים, קול החברה מסביב. הקולות הללו שזורים בספר לכל אורכו, בשלושת חלקיו, כמניעים את הדמויות ומעניקים תוקף למעשיהן.
גבריאלה היא נערה טובת לב, אני מייד התאהבתי בה. היא נדרשת לעמוד מול אתגר גדול, המתברר לנו לקראת סוף הפרק שלה. והיא עושה זאת "כמו גדולה", באנושיות מכמירת לב. היא נגנית מוכשרת בצ'לו ויש לה מעט חברים. היא לומדת על בשרה את מחירה של ההתבגרות.
אימה נועה היא אישה מעשית, פעלתנית ומתברר שגם מאוד פטפטנית. פטפוטיה נובעים ממנה גם כשאינה בחברת אנשים. את מחשבותיה היא מתווכת בישירות אל העולם. היא דמות משעשעת בגלל שהיא דמות מוגזמת. המסע שלה במהלך יום הולדתה הארבעים, מלמד אותה דברים חשובים על עצמה. אני חושבת שהתהליך שנועה עוברת הוא מראה דו צדדית למה שעוברות השתיים האחרות בספר – גבריאלה בתה וציפורה אימה.
ציפורה "הסבתא" היא כוכבת. היא הכי שעשעה אותי. יש בה תכונות רבות שזיהיתי בעצמי, למרות שאני צעירה בהרבה ממנה. היא חמודה בקטע אחר. והקול שהיא שומעת, האומר לה שהוא אלוהים ושהוא בחר בה להיות הנביאה שלו, הוא גם קול שנון ומצחיק. האלוהים בפרק של ציפורה הוא פְּלֶיֶיר, שחקן בנשמה, נותן לה כוח ולוקח ממנה כוח כדי לכוון אותה לרצונו. הוא מחזר אחריה ובאופן מפתיע לא מסתפק בהצהרות, אלא גם עושה מעשה אחד חשוב שמתגלה בסוף הספר. הוא מקיים משאלה אחת של ציפורה ובכך מוכיח לה נאמנות. המשאלה המתגשמת, הנס, הוא התדר שמהדהד בספר כולו.
כל מיני ניסים קטנים קורים לדמויות בספר. גם לדמויות משנה כמו גור, אמן צעיר ירושלמי, ש"נופלת עליו" אישה מבוגרת (נועה) המשלמת לו בנדיבות על מופע ברחוב ובהמשך עוזרת לו עם האלכוהול היקר במסיבה. וגם מבטיחה לו שתקדם את המיצג שלו בעירייה בה היא עובדת כדוברת.
נס קטן וחביב קורה לגבריאלה, שמאבדת את הצ'לו שלה בקניון, אבל מוצאת אותו, וברגע הזה היא גם מוצאת את האומץ שלה. היא מוצאת את הקול שלה, המתגבר על הרעשים הפנימיים.
ויש עוד... כדאי לקרוא את הספר ולהבין לבד כמה הוא עוסק בתקווה.
כי בתוך הרעש הגדול של המציאות של הדמויות, הולכת ומתגבשת לה תקווה שדברים יסתדרו ויש משמעות ל"כל זה". ולמרות נבואת הזעם של אלוהים, המתווכת דרך ציפורה, מבצבצת נחמה כלשהי בדמות חידוש קשרים, פתיחת לבבות ועוד.
משהו מאוד נאיבי במובן היפה נמצא בספר "רעש גדול". יש בו מידה רבה של אנושיות וכנות. ויש בו רפלקציה מעניינת של הדמויות על עולמן. הן לא משעממות אותי בדיבור הפנימי שלהן. הן גורמות לי לרצות שיהיה להן טוב.
לסיום, ישנה הסוגיה לגבי "גבר כותב אישה". לי אין שום בעיה עם גברים סופרים הכותבים נשים. אדרבה, שיכתבו, שיכתבו כמה שיותר. ויש לי גם עניין בסופרות הכותבות גברים. אין שום סיבה בעולם בעיניי לאמירות: "רק אישה יודעת לכתוב באמת אישה" או "רק גבר יודע לכתוב באמת גבר". אני לא מסכימה עם זה בכלל, כמו שמובן. רועי חן לטעמי צולח את המשימה בהרבה חן.
ולסיום סיומת, קטע קצר שנגע בי, מהפרק הראשון של גבריאלה (שאגב, לא התייחסתי לזה, אבל בפרק זה וכן בשני הפרקים האחרים, ישנה הלימה מקורית בין נושא תת פרק לתוכנו), עמ' 69, סצנה בה רואה גבריאלה ברחוב את אמנון, המורה לליצנות ממגמת התיאטרון בתיכון, ומסתתרת כדי שלא ייפגשו:
"והנה הוא. צועד ברחוב שבו גר יונתן, עם נעלי הפלטפורמה המגוחכות שלו ועטרת התלתלים סביב ראשו המקריח. מוזר לפגוש מורה מחוץ לבית הספר, כאילו הודבק לשם בפוטושופ. גבריאלה מציצה עליו מבין השיחים המשמשים גדר חיה לבניין. נדמה שעוד רגע יפנה את ראשו לעברה ויצעק 'בּוּ!'. כל כך מתאים לו. יש סיכוי שזה ירסק אותה, שהיא לא תחלים מזה, שהיא פשוט תהפוך משותקת או משהו, שומעת לנצח את צחוקו המעוות. אבל אמנון עושה משהו אחר לגמרי. הוא עוצר כדי לשפשף את עיניו באגרופיו, כסנאי זועף, ופורץ בבכי. זה לא דומה לצווחות הקולניות שהפיק בהפסקות. זאת יבבה חרישית והיא נקטעת במפתיע בבעיטה עוצמתית שהוא בועט ברכב חונה. זה הופך את הקרביים של גבריאלה. הוא מתרחק בדשדוש עגום, אבל היא נותרת עוד דקות ארוכות במסתור לפני שהיא מצליחה להתעשת ולצאת החוצה".
קראו ותיהנו.
רועי חן / רעש גדול
הוצאת כתר, 2023
עורכת: יערה שחורי