top of page
טלי וייס

זרקור – ספרים מעניינים - אוגוסט


בפינה חדשה של "הזרקור" אמליץ בקצרה על חמישה ספרים שקראתי לאחרונה.


חמשת הספרים המומלצים של אוגוסט הם:

ישי (אישי) רון – כלב (בראשית, 2023)

גלית דהן קרליבך – מזל יתומה (אחוזת בית, 2023)

שולמית אפּפל – בעתיד העבר יסתמן כאפשרות (פטל, 2023)

אביגיל אילן אנטמן – יש לך צוואר יפה מאוד (פרדס, 2023)

ענבר שפרוני – אם כל זה ממש (טנג'יר, 2022)


כלב

הסופר ישי רון הוציא לאור כמה ספרים, אך היכרותי עם כתיבתו החלה בין דפי עיתון "בראשית", כשבמשך עשרה גליונות פורסמו עשרה פרקים מתוך הספר, טרם יציאתו לאור. מכיוון שעשו עליי רושם רב, נעניתי לפרסום על המכירה המוקדמת מצד העיתון שהפך למו"ל הרומן הזה.

זהו ספר שעוסק באופן אמין ומרתק בפוסט-טראומה צבאית. גיבור הספר, גלר כינויו (עקב הרגל שאימץ, שמפורט בספר) הוא קצין גולני משוחרר שמאורעות לחימתו בעזה רודפים אותו. הפוסט-טראומה שלו גורמת לו להתנתק ממשפחתו ומחבריו ולחיות כהומלס ברחוב. הספר מלווה את גלר בימיו כקבצן ומה שעובר עליו כשהוא מנסה להסתדר עם סמים וכסף ועם "חבריו" לעזובה בה הוא שוהה וישן. יש לו חיבור מיוחד עם כלב אחד שכינויו כלב, שהוא החבר הקרוב לו ביותר. החיבור עם כלב הוא מציל חיים עבור גלר והוא מתואר באופן מכמיר לב. במהלך העלילה מישהי בשם דוריס אוספת את כלב וקושרת את חייה בחייו של גלר, במטרה לעזור לשניהם.

הספר אינו מייפייף שום דבר ומתאר באופן אותנטי, חד וכנה מצבים של עליבות, התמכרות לסמים קשים, אלימות ושאר אתגרים בחיי הרחוב ובכלל. כך שהתוצאה היא ספר חזק, שמעורר מחשבה על הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם נורמטיבי יכול להתדרדר לתהומות, עקב התמודדות בלתי מטופלת עם טראומה. הטראומה הצבאית הולכת ונפרשת לפנינו ואנו מגלים שישנם סודות עמוקים חבויים מאחוריה. מנגנון ההגנה של הגיבור, מפני דברים שאין הוא מסוגל לעמוד מולם, פועל בתוך הספר את פעולתו. במהלך הקריאה אנו למדים על הפער בין מה שאנו עשויים לחשוב על אנשים ומה שהם באמת, בנפשם.


קטע קצר מן הספר, עמ' 70 (ביקור ראשון של דוריס בחורבה בה גר גלר):


"'אז פה אתה גר? בית מפואר. רוצה לעשות לי סיור?' דוריס מחליפה נושא.

'בטח,' אני אומר, ולראשונה זה זמן רב בא לי להתלוצץ כמו פעם. 'זה חדר השינה. סליחה על הבלגן אבל העוזרת הודיעה שהיא חולה. את ההול בכניסה כבר ראית. מצד ימין יש מטבח, המילה האחרונה של א-דיזיינר. אולי תרצי לשתות אספרסו? יש לי כמה סוגים.'

'ארוך ובלי סוכר.'

'קרואסון ליד?'

'אני אוהבת קרואסון חמאה.'

'איזה שטויות. ברור שעדיף קרואסון שוקולד.'

'זה כי אתה מתוק,' היא אומרת ומצחקקת.

פתאום אני מרגיש ממש לא נוח עם זה שנוח לי בחברתה של דוריס. משהו לא מסתדר לי. אף אחד לא רוצה להתקרב לנרקומן, כלומר אף אחד נורמלי, אז או שהיא לגמרי לא נורמלית או שיש פה איזה קטע. אם היא לא נורמלית, זה לא נורא, אבל אולי היא חברה של אימא שלי או של דפנה, והן ביקשו ממנה לעזור לי? אולי דוריס היא פיתיון כדי לנסות להוציא אותי מהסמים? היא מרחמת עליי – זה ברור כמו אגרוף בפרצוף, ואז פירור נסתר של גאווה תחת מעטה הסם גורם לי לפתע לשנוא אותה."



מזל יתומה

הסופרת גלית דהן קרליבך בספרה השמיני, מפגישה אותנו עם יתומה צעירה בשם אביטל, שגדלה בשכונת עוני בירושלים ומחפשת את אביה שלא הכירה. במהלך עלילת הרומן נכנס לחייה סוכן מוסד לשעבר בשם אחיטוב, שלוקח אותה תחת חסותו. אולם אנו מגלים במהירה, שמה שנראה כמעשה טוב, מקפל בתוכו אינטרסים אפלים. והגיבורה נקלעת להרפתקאות שונות ומשונות שמחייבות אותה להביט במציאות חייה בעיניים אחרות ולהשיב לעצמה את חירותה. אביטל היא דמות סוחפת, מעניינת ואותנטית. דהן מיטיבה לשלב בין סיפור הווידוי של הגיבורה לבין מכתבים שנשלחים מאחורי גבה ומספרים לקוראים אמת אחרת.

הרומן נפתח בסערה, כשהגיבורה מספרת שהיא רצחה כמה דמויות ובכוונתה להסביר כיצד זה קרה. במהלך הספר נכיר את מניעיה ומצוקותיה ואת דרכיה לשרוד בעולם המקשה עליה לפתור את תעלומות חייה. המתח בין הנראה לנסתר, בין העליבות בה גדלה לתנאי העושר שאליהם נקלעה, בין הרצונות שלה לרצונות הסובבים אותה, הוא מתח שנשמר היטב עד הסוף.

הספר כתוב בשפה קולחת והומוריסטית, עם אווירה וניחוחות ירושלמיים, עם שמות ותיאורים סמליים שמקושרים לספרים אחרים (ולספרים על יתמוּת) ועם קסם אישי של הגיבורה שפועל על סביבתה. מערכות היחסים בספר נעות על ציר האהבה ושברונה. הגיבורה לומדת לבטוח בעצמה, למרות הקשיים, ולומדת גם לאהוב.


קטע קצר מן הספר, עמ' 84-85:


"ותאמינו לי, אדוני השופט וקהל יקר, שאם הייתם רואים את האיש הזה, אחיטוב, עם הכובע קש הלבן הזה שלו וההליכה הזאת כאילו הוא מרכז היקום, גם אתם הייתם בטוחים שזה עוד אחד מהזקנים הירושלמים האלה מרחביה שהמשפחה שלו רק מחכה שימות כבר אמן סלה.

מלא זקנים כאלה ראיתי בקדמה. או נכון יותר, בבית שליד המסעדה. נכון שמהרצפה, בגובה של הברכיים, אבל גם מהגובה הזה תסמכו עלי שאני יודעת לזהות את הטיפוס: אלה בקושי היו גומרים עם המקל הזקן שלהם, ורק התבכיינו לי על הילדים והנכדים, שעוד פעם באו להתחנף בשביל הצוואה.

נכון שהרגשתי משהו קצת מוזר עם הכלב שלו, כאילו הוא לא שלו. ונכון שאחאב לא אהב אותו מהרגע הראשון, ואמר שאני יכולה להיכנס ארבע פעמים בגיל שלו ומה יש לו לחפש פה ומי בכלל מסתכל על קראקס, השכונה הכי מוזנחת בכל כדור הארץ, הרי אפילו היזמים הכי אומללים לא באים לפה, וחוץ מבעל הבית המופרע שלי אף אחד לא מספיק מטומטם כדי לקרוא לקראקס 'נאות קראקס'.

איך לא שמתי לב, אתם שואלים? איך לא חשדתי?

על כל זה אני יכולה להגיד רק דבר אחד: כשזורקים אותך מחור לחור, הדבר האחרון שאכפת לך זה למה מישהו רוצה להיות טוב אליך. הרי תמיד יש בפינה משהו הרבה יותר גרוע שמתכנן עליך אמבוש, ואם בדרך לגרוע יותר זורחת איזה קרן שמש קטנה, צריך להיות טיפש גדול כדי לא להתנפל עליה ולתפוס אותה חזק חזק."



בעתיד העבר יסתמן כאפשרות

המשוררת שולמית אפּפל בספרה התשיעי, מציגה שוב את כשרונה הייחודי בלספר סיפור בתוך שיר, בלזקק את זכרונותיה וחייה בסגנון כתיבה חד, נוקב, לעיתים אירוני, נוגע ללב ומעורר מחשבה. השירים מביעים חשבון נפש עם העולם שבחוץ והעולם הפנימי, וחלקם שירים ארס-פואטיים על כתיבה ועל שתיקה. מי שעוקב אחר אפּפל בעשור האחרון כבר מכיר את הקול המובחן שלה, את נטייתה לשורר באופן נועז על נושאים שבלב, חלקם כואבים מאוד. הספר החדש הוא אפשרות חדשה של ייצוג חוויות מכוננות, עם נקודות מבט שיש בהן גם מן החמלה. הספר נפלא, יפה ומומלץ לכל אוהבי ואוהבות השירה.


שלושה שירים מן הספר, עמ' 34, 64, 76:


ווטסאפ


תִּהְיִי מְמֻקֶּדֶת וְגַם לְאִבּוּד לְכִי

תִּבְחֲרִי מָה לְהַעֲלִים וּמָה לַחְשֹׂף

אֶת הַשְּׁאָר הָנִיחִי כְּלֶחֶם צִפּוֹרִים לַזְּמַן שֶׁיַּחְלֹף

וְאִם עֲדַיִן תִּהְיִי חַיֶּבֶת, כִּתְבִי.


כשאתעורר


כְּשֶׁאֶתְעוֹרֵר וַעֲדַיִן יֵרֵד גֶּשֶׁם

מְלֻוֶּה בְּרוּחוֹת עַזּוֹת כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ

אֲנַסֶּה לִכְתֹּב דְּבַר מָה יוֹמְיוֹמִי

לֹא יוֹתֵר מֵאַרְבַּע חָמֵשׁ שׁוּרוֹת

אוֹתָן אָנִיחַ לְפָנַי כְּחַיָּה רְעֵבָה

לָאַחֲרוֹנָה גַּם רְשִׁימַת מַכֹּלֶת נֶחְשֶׁבֶת


מקומות


בִּתְשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה מָה מְנַחֵם אוֹתִי. מְקוֹמוֹת. עָלִים

שֶׁהֵרַמְתִּי וְהֵנַחְתִּי לְשִׁכְחָה. גְּשָׁרִים. אוֹרוֹת טְבוּעִים בַּנָּהָר

רִבּוֹת קַיִץ. סְתָו. שַׁבְּלוּלִים דְּבוּקִים לְגִבְעוֹל. רֵיחוֹת לָבֶנְדֵּר.

הַחַלּוֹן. הַסְּפִינָה בַּנָּהָר. הַיְּלָדִים. קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל אֱלֹהִים



יש לך צוואר יפה מאוד

ספרה השלישי של המשוררת אביגיל אילן אנטמן אינו ספר פשוט, והכותרת מקפלת בתוכה משמעות אחרת המתגלה בספר. זהו ספר קשוח, מעניין, עצוב, שנון ופואטי ובעיקר כזה שלא עזבתי עד שסיימתי. הספר נע בין פרוזה לשירה, בין שורות מזוקקות לתיאורים סיפוריים-ביוגרפיים. הוא נפתח עם תיאורים די קשים של פירוט היסטוריה רפואית ושלל אתגרים מחייה. אולם כבר מהשיר הראשון, מבצבץ המבט ההומוריסטי של אנטמן ובהמשך שירים בהם היא צוחקת על עצמה, על בחירותיה ועל קשייה. אנטמן כותבת באופן קולח ומרתק ומשאירה מקומות להרהר בהם וגם כמה חידות. נמצא בספר התייחסות להזדקנות, ריפוי, חרדות, אמהות, זוגיות, בית וחופשה. אנטמן מתארת רגעים מאוד אינטימיים בחייה, לא מהססת לגלות חולשות ולנבור בפצעים. היא מאפשרת לנו הצצה לתהליכי ההתמודדות שלה עם קשיים, ומתארת גם את מה שמצליח לרומם אותה, לנחם ולהפיח תקווה. היא מגלה לנו את החלומות הכמוסים ביותר שלה ואת הדרך שלה לנסות להגשימם.


כמה קטעים מהספר (השירים ארוכים, אז אני מציגה חלקים, אין ניקוד במקור):


מתוך "ערב פסח, עין כרם", עמ' 9:

"ערב פסח. הכל רועד, מה שהיה לא יהיה עוד.

בת דודתי, מיכל, היתה מתפללת כל ערב שבת 'בריאות ופרנסה'.

עכשיו יש פרנסה ואין בריאות.


נסעתי ליומיים להתאמן,

כדי שאם חס וחלילה, אהיה מוכנה.

מקדימה תרופה למכה."


מתוך "אבל באמת יש לי צוואר יפה מאוד", עמ' 20:

"השעון מתקתק, חתולים מייללים.

כפות הידיים שלי התקמטו ונצבעו כתמים חומים,

ככה בבת אחת בלי ששמתי לב. נמשים גדולים וחומים.

הכתפיים והשכמות התעקמו.

אני מנסה להסתיר אותם בשמלות יפות בגרביונים בנעליים

בבשמים במייק אפ בליפסטיק.

אני מנסה להסתיר אותם בבית יפה בילדים מוצלחים

בבעל מוצלח.

אני הולכת ומתעקמת."


מתוך "פגישה עם פסח הצייר", עמ' 59:

"בת שלושים וחמש הייתי עוזרת ההוראה של האמריטוס.

זה היה מאוד יוקרתי, יכולתי להיות דוקטורית.

כשהאמריטוס ראה שאני עצובה הוא אמר:

'הבת שלי מנהלת בית ספר

ואת תהיי מורה לספרות.'

זוהרו של האמריטוס זרח על בתו,

וזוהרה של בתו זרח עלי

מאז אני מורה זוהרת בתיכון

וכל שנה זוהרי רק הולך וגדל."



אם כל זה ממש

באיחור של כשנה, קראתי לאחרונה את ספר ביכוריה בשירה של המשוררת ענבר שפרוני. נהניתי מן השירים ולדעתי זהו ספר ביכורים בשל ויפה מאוד. השירים מגוונים ויש בהם חושניות לשונית. כמה שירים עוסקים בכאבי גוף ולב. ישנן בשירים מטאפורות יפות הנוגעות בטבע ובטבע האדם, בפרימה ובאיחוי, בפרידות ובהתחלות. שיריה של שפרוני הם שירים מקרבים ומרגשים, יש בהם כנות כובשת ותנועה פנימה. המשוררת כותבת בשיר "נימים" – "לִהְיוֹת אָדָם בְּעוֹלָם רוֹעֵד / לִהְיוֹת אָדָם רוֹעֵד בָּעוֹלָם", ולדעתי היא מצליחה להעביר בספר את הרעד הזה.


שני שירים מן הספר, עמ' 54, 81:


ויפאסנה


וְאָז שָׁטַף אוֹתִי זָהָב

חִלְחֵל דֶּרֶךְ הַנַּקְבּוּבִיּוּת, פִּזֵּר קִלּוּחֵי אוֹר.

דְּגִיגֵי פָּז זְעִירִים שָׂחוּ אֵלַי וּמִתּוֹכִי

דֶּרֶךְ מִסְנֶנֶת הָעוֹר.


חִכִּיתִי לוֹ בִּנְשִׁימָה עֲכוּרָה מֶשֶׁךְ שָׁעוֹת

אֲטוּמוֹת, בְּמִקְלַעַת שֶׁמֶשׁ נְעוּלָה

הָיִיתִי סַבְלָנִית, יָדַעְתִּי שֶׁיָּבוֹא

זָכַרְתִּי כִּי הָעוֹר חָדִיר.


אַט אַט נַעֲשׂוּ בִּי צוּרוֹת, תְּנוּעוֹת פָּרְמוּ

קְשָׁרִים הֲדוּקִים כִּנְדָרִים. חֲבָלִים הֻתְּרוּ

סִירָה הִשְׁתַּחְרְרָה לְדַרְכָּהּ

בְּרַחַשׁ גַּלִּים. הַגּוּף נִסְפַּג בַּאֲוִיר

הָאֲוִיר הִתְעַבָּה לְגוּף. שׁוּלַיִם דָּהוּ.


עַכְשָׁו בְּתוֹרָנוּת הַמִּטְבָּח, בְּעוֹדִי קוֹלֶפֶת בָּצָל

אֵדִים צוֹרְבִים בְּעֵינַי

לַהַב הַסַּכִּין פּוֹצֵעַ, פּוֹרֵס פְּרוּסוֹת

בְּלֹבֶן הַפְּקַעַת, וּמֵעֹמֶק הָרֶגַע

לֵב הַבָּצָל מַזְהִיב אֵלַי.


עלה


יָרֹק-דָּלוּק פּוֹרֵשׂ גּוּפְךָ

נִפְקָח בִּנְדִיבוּת אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ

גֵּאוֹמֶטְרִיַּת בְּרִיאָה כְּתוּבָה

בְּצֹפֶן נִימִים עֲדִינִים


דַּק מִן הַדַּק, עוֹשֶׂה אָהֲבָה עִם הָאוֹר

בַּזְּרָמִים הַמְּתוּקִים

נִעוּר כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר, אֲוִיר גָּדוּשׁ מִדְּבַשׁ

נִרְעָד וּמִדַגְדֵּג בָּרוּחַ הָעוֹבֶרֶת

מַצִּיעַ לִי אָבִיב –


אֵיךְ אֶצְטָרֵף לַהֶפְקֵרוּת הַזֹּאת

לִבְגִידַת הַזְּמַן הַגְּדוֹלָה?

הֲרֵי הַמַּחְשָׁבָה כְּבָר מְאַגֶּפֶת אוֹתִי

מִן הֶעָתִיד, אֶל עֵבֶר קַיִץ יָבֵשׁ וּקְמִילָה.


אַתָּה צוֹחֵק אֵלַי מִתּוֹךְ הַשִּׁכְחָה.


56 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page