יש דבר כזה – שירה הנכתבת על ידי נשים. וכמובן יש דבר כזה – שירה הנכתבת על ידי גברים. אולם האם נתקלתם לאחרונה בצירוף "שירה גברית" במדורי הביקורות הספרותיות?
איני מחדשת דבר, כתבו רבות לפניי ובוודאי יכתבו גם אחריי, שאין שום היגיון בקטלוג שירה כ"נשית", או בהגדרה "שירת נשים" (בהקשר הספרותי). לאחרונה נתקלתי בביקורות ספרות שונות, ע"י מבקרים חכמים וידועים, בצירופים: "שירה נשית מעודנת" / "שירה נשית טהורה" / "שירה פמינינית" ועוד מן הסוג הזה. איני טוענת שזהו מעשה מכוון לשם הקטנה. אך הרוח הנושבת מתיאורים בסגנון לשוני כזה, מצביעה על בידול מצמצם ולא שיוויוני בבסיסו. מהסוג שיש להאמין שבשנת 2022 אין לו כבר מקום. נדמה שכבר הלכנו כברת דרך ארוכה מהימים שבהם הודרו נשים בתחומי הספרות והשירה. נדמה ש... ובכל זאת סממנים מסויימים נשארו מקובעים בתודעה ובאים לידי ביטוי במושגים כמו "שירה נשית" / "ספרות נשית" / "כתיבה נשית" / "קול נשי".
אני יכולה להרחיב את הטענה שלי, למשל: אין דבר כזה "שירה חרדית" – יש שירה הנכתבת ע"י בני ובנות הקהילה החרדית (האם נתקלתם בצירוף "שירה חילונית"?). כך גם "שירה מזרחית" (האם נתקלתם בצירוף "שירה אשכנזית"?) – שירה הנכתבת ע"י בני ובנות עדות המזרח. כנ"ל עם "שירה להט"בית", "שירה לסבית", "שירה קווירית", "שירה ערבית" ועוד. שירה שנושאיה העיקריים הם מזרחיוּת, אולי תטענו, צריכה להיקרא "שירה מזרחית". ואולי פשוט יותר נוח לקטלג, לתייג, לצמצם, לבדל, לגדר, לייחד? אולי לא רק נוח, אלא משמר איזו צורה של סטריאוטיפים? אולי הקִטלוג הלשוני יותר משהוא מבהיר ומחדד, הוא מעלים? אלו מחשבות שקשה לנו עדיין כחברה לתרגם למעשה הלשוני, ולכן נמשיך להיתקל בהגדרות הללו במאמרים, ביקורות, אנתולוגיות, ספרים ובכלל.
ידוע לכול כי שפה יוצרת מציאות. לכן הדיוק במושגים יועיל לקידום מציאות מכילה ושיוויונית יותר. הבידול הקיים בין עדות, קהילות ותרבויות ממילא היה, הווה ויהיה. זה לא אומר שצריך לאפיין ולתחום כל דבר לפי מנגנון הזהות. אפשר וראוי ששירה תוצג ותיבחן אך ורק באיכותה, במסריה, לא על פי זהות כותביה. הזהות יכולה להוסיף להבנת המסרים השיריים ולרקע שלהם. אולם היא אינה העיקר.
השירה שנשים כותבות ומפרסמות אינה שונה מן השירה שגברים כותבים ומפרסמים. היא לא שונה בכך שהיא עוסקת במה שמעסיק את כותבי וכותבות השירים. קורה שנושאים מסויימים מופיעים בשירים שנכתבים ע"י נשים, אשר לא יופיעו, או יופיעו הרבה פחות, בשירים הנכתבים ע"י גברים – ולהיפך. וזה טבעי והגיוני. ואין שום סגנון כתיבה "נשי", ואין שום סגנון כתיבה "גברי". יש נושאים שונים, מנקודות ראייה שונות, הנובעים מעצם היותנו אנשים נפרדים, כל אחד ואחת בעולמו ועולמה הייחודיים.
השירה ביסודה לא שייכת לאיש ממגדר מסויים, מעדה מסויימת, מתרבות מסויימת – היא שייכת לרוח האנושית, שכוללת כבר את כל גווניה. והיא מביאה את שלל מופעי הרוח, בשלל אמצעים וסגנונות כתיבה. הקולות והצבעים המרובים בה נובעים משונותנו הבסיסית.
השירה עצמה במהותה חופשייה - הדהוד של האנוש בעצמו. של עצם קיומו.
בבקשה אל תכלאו אותה בהגדרות שעבר זמנן.
קרדיט התמונה:
טכנולוגיית DALL-E-2
תוכנת בינה מלאכותית שיוצרת תמונות מתיאורים טקסטואליים, מבית OpenAI
כשמדברים על שירה נהוג לתייג אותה על-ידי המבקרים והחוקרים לצרכים שלהם. התיוג אינו מעלה ואינו מוריד דבר מהשירה עצמה. כשאני כותב שירה אין זה מענייני כיצד יתייגו אותה אם בכלל.