לפני כמה ימים ראיתי את הסרט "הצילו את עצמכם!" (2020, קומדיית מד"ב, בימוי: אלכס יוסטון פישר ואלינור ווילסון, שחקנים ראשיים: ג'ון ריינולדס וסוניטה מאני, זמין לצפייה ביֵס פלוס) – סרט חביב ביותר אודות גבר ואישה, בני זוג צעירים אמריקאים ודי היפסטרים, שמכורים לסמארטפונים ולרשת, שמחליטים לצאת לנופש בבקתה במקום מבודד ולהתנתק מכל טכנולוגיה, אלא שאז העולם חווה פלישת חייזרים (שנראים כמו פּוּפים קטנים, כביכול חמודים אבל בהחלט מזיקים), פלישה שהם לא מודעים לה למשך כמה ימים. הסרט מתאר מה עובר עליהם כשהם מנסים להתחבר אחד לשניה, ללא קשר עם העולם החיצון. וגם כמובן כיצד הם מתמודדים עם החייזרים המשונים, בהמשך. אנו הצופים מתבשרים כבר בתחילת הסרט שמדובר בשבוע האחרון של חיים אנושיים בכדור הארץ. לכן נכנס מתח מסויים בצפייה למן ההתחלה. בסרט גלומות, באופנים בולטים יותר או פחות, משמעויות סימבוליות לעצם החיבור או ההתנתקות מטלפון סלולרי ואינטרנט, וגם מתוארות כמה הזדמנויות משעשעות ואירוניות בהן דווקא המכשיר הקטן מועיל לגיבורי הסרט ומסייע להצלתם. ממליצה בחום לצפות בסרט. יש כימיה מצויינת בין שני הגיבורים הראשיים ואפשר להזדהות עימם בקלות.
הסרט עוסק בהשלכות של השימוש האינטנסיבי של כולנו בטלפון החכם שלנו, לצד שאלות קיומיות בנוגע לחשיבות דברים וערכים בחיינו כשנוצר משבר תהומי, הגורף את הכול.
והסרט הזה, כמה שזה מצחיק – לא נורא רחוק מן המציאות והייתי אף אומרת, שיקוף יצירתי למציאות. שהרי כולנו ברבדים שונים מתמודדים עם השפעות הטכנולוגיות הקיימות, המתחדשות וכמובן הממכרות.
ואי אפשר לומר שההשפעה הזו היא בהכרח טובה. לעיתים היא רעה מאוד. וכולם יודעים זאת, אבל עדיין שם, רובנו, ימים כלילות, ברשתות החברתיות, בטלפונים, במחשבים.
אני עצמי התעייפתי מהפייסבוק בחודש אפריל השנה. והחלטתי, בצעד שהפתיע אף אותי, להתרחק מהפייסבוק. ונחשו מה? אני כעת מתקשה לדמיין אותי חוזרת להרגלי הישן: גלישה של בין 3 ל-5 שעות מדי יום (!) בפייסבוק. בזכות כמה צעדים פשוטים והימנעות קטגורית מכניסה לניוז-פיד, אני "מבלה" בפייסבוק כשעה בשבוע במצטבר. השעה הזו מנוצלת לבדוק הודעות במסנג'ר שלי, לראות למי יש יומולדת (ומי שקרוב/ה לליבי, מברכת), לראות אם תייגו שיר שלי או אותי היכנשהו. זהו. העליתי כשישה או שבעה פוסטים בחצי השנה האחרונה, ולאחר פרסומם, זמן לא מועט נוצל למעקב אחר התראות שאותם פוסטים שלחו אליי ומענה לתגובות. לקחתי זאת בחשבון, ניהלתי עם עצמי דיון מקדים האם הפרסומים הספורים הללו שווים את הזמן שאשקיע בכל הכרוך בפרסומם (לא המלל עצמו שפרסמתי, כי אם המסביב). אולי "נעלמתי", "הפכתי סנובית", "אנטי חברתית". אולי אלו פרשנויות שיכולות להיות. אלו לא הפרשנויות שלי.
מה קיבלתי מהצעד הזה:
נתתי לעצמי יותר זמן לעצמי – קראתי ועודני קוראת הרבה יותר ספרים.
בהתאמה – היה לי יותר פנאי לכתוב, להגות, לעבוד ביעילות.
נוצר לי שקט בראש – בינינו, האם לא קרה לכם ולכן מיליון פעם שכביכול "יצאתם" מהפייסבוק והסתובבתם ב"עולם האמיתי", אולם מחשבות על פוסטים שקראתם בפייסבוק עודן מלוות אתכם? זה מתיש. מאוד. לקרוא על אסונות, אובדנים, פרשנויות לאירועים חדשותיים ואחרים, תלונות, מחאות, טיולים, חגיגות ושמחות של אחרים. זה מציף, זה עשוי להציף מאוד אנשים רגישים. או אנשים שנמצאים בפאזה משברית בחייהם ואז הפרסומים עשויים אפילו להכאיב ולדכא, יותר.
מרחב להיות בשקט עם עצמי מחייב אותי להתמודד עם הלבדוּת ועם עצמי באופן מיטבי. לי אף פעם לא משעמם. אני לא זקוקה לעודף גירויים כדי להתרגש, ליצור, ליהנות. ה"פוֹמוֹ" מיטשטש עם הזמן.
וכמובן שהחיים ב"בועה" שכזו מובילים אותי להתבוננות מעמיקה יותר בחיי שלי.
לא שכנעתי אתכם, הא?
אני לא מנסה לשכנע, אלא להציג אפשרות אחרת.
הכול עניין של מינונים.
אם אתה או את ממננים את החשיפה לרשתות החברתיות, המינון הזה מביא לאיזון. האיזון מוביל לתנועה מסוג אחר. התנועה הזו יכולה להיות הרבה יותר יצירתית, מחוברת, שלמה, אותנטית.
ואם אתה או את אומרים לעצמכם – "רגע, אבל זה כלי העבודה שלי / אי אפשר בלי / אני כך מרגיש/ה פחות בודד/ה" – האם ניסיתם, אפילו לשבוע אחד, לבדוק דרכים אחרות? שכן אפשר להימצא בתוך ההוויה הקיומית הזורמת ולהיתרם ממנה בשפע מסוג אחר? האם בכלל עולה על דעתכם חיים פוריים וטובים ללא בדיקת הטלפון כל שעה? או חצי שעה? הרי אנו, ילידי שנות השבעים (וכמובן ילידי שנים קודמות) זוכרים את ילדותנו ונעורינו נטולי האינטרנט והטלפונים החכמים, האם לא היו לנו אז חיים מלאים? כן, גם בטוב וגם ברע, כי אלו החיים, אבל עברנו אותם בשעות שנמתחו בעצלתיים ובהרבה יותר אינטימיות, מפגשים ושיחות בקול ומקרוב.
מה אוֹמר לכם? ככל שהזמן עובר, מחריפה ומתרחבת ההשפעה של הטכנולוגיות והרשתות החברתיות על חיינו. יש להן גם צדדים יפים, לא ספק, ולא בכך אני מתמקדת. אני מתמקדת בבחירה החופשית שלי – לבחור מה עושה לי טוב, מתי, ובלי לדפוק חשבון לעשות מה שנכון לי. להתנתק משם כדי להתחבר פה. להיות קשובה יותר לעצמי ולתת פחות מקום לרעשי העולם בעולמי הפרטי. החדשות - תגענה. הן תמיד מגיעות. איכשהו. כמו שקרה לשני גיבורי הסרט "הצילו את עצמכם!"
ואני מבקשת מכם רק להרהר בדבר.
קרדיט התמונה:
השתמשתי בטכנולוגיית DALL-E-2
תוכנת בינה מלאכותית שיוצרת תמונות מתיאורים טקסטואליים
מבית OpenAI
שהיא חברה אמריקאית למחקר בינה מלאכותית.
קישור:
הקלדתי במחולל: ספרים מעופפים מעל שולחן עץ ליד חלון שבו ניבט נוף של גבעות ירוקות ופרות רובצות עליהן. משום מה האלגוריתם המשוכלל הבין הפוך והציג לי ספרים שוכבים ופרות מעופפות :-)
ואני רואה בתמונה זו מעין מטאפורה לתשובה על השאלה – מתי אנשים יפסיקו להיות מכורים לרשתות החברתיות ולשהייה מול מסכים? – כשפרות יתחילו לעוף בזמן שנקרא ספרים... (ואולי לא רחוק היום שפתאום יכבו לנו את כל הקישורים, כי כך החליטו בחלונות הגבוהים?).
אציג פה בפוסטים הבאים עוד כמה תמונות שיצרתי בעזרת הבינה המלאכותית.
יש הרבה מה לומר גם על זה, אבל אי אפשר הכול בפוסט אחד...
וגם מצאתי דברים מעניינים על הנושא של הבינה המלאכותית בהקדמה בגיליון החדש, מס' 18, של כתב העת הספרותי החתרני "הבה להבא".
שנה טובה עם הרבה שמחות לכולנו
קשב פנימי, מינון, בריאות ואהבה עצמית
Comments