ספר שיריו החדש והשלישי של המשורר נמרוד שיין, "נכון לכתיבת שורות אלו" (הקיבוץ המאוחד, 2022), יצא לאור לפני מספר חודשים, ורק כעת התפניתי לקרוא בו. מצאתי בו, כבספריו הקודמים, לא מעט שירי אהבה נהדרים, לצד נושאים אחרים, וחשבתי לפרוש כאן בקצרה, דווקא את מופעיו השיריים של הילד, הילד שהיה נמרוד שיין. ישנם כעשרה כאלו בספר, אגע ברובם, מתוך עניין שיש לי עם הילדוּת ועם האופן שבו שבים משוררים/ות למחוזותיה ולרישומיה בחייהם. הסגנון המהודק, החד והישיר המאפיין את כתיבתו של נמרוד, בא לידי ביטוי גם בשיריו על זיכרונות משמעותיים מילדותו. למרות שהוא גבר ואני אישה, ההתייחסויות שלו אל ילדותו מדברות איתי ועליי גם. וזוהי כוחה של השירה, בכל עניין ודבר.
הילדוּת היא תקופה משמעותית עבור כולנו, ובוודאי יש לה משקל והשפעה על חיי היוצר המבוגר, על חיי המשורר ועל שיריו. אצל אחד זה יכול להיות בולט ומדובר, אצל האחר מובלע ומהדהד. אולם לא אכנס כעת לפילוסופיה וישר אפנה לשירים עצמם. אציגם באופן כרונולוגי – כאשר בספר הם מפוזרים ואינם מכונסים בשער אחד.
השיר הראשון בו הילד מופיע, הוא שיר שמפגיש אותנו לראשונה עם השבר המקופל בתוך קירות הבית, שבר שמעלה את השאלה האלמותית – היכן ביתי, היכן אני מרגיש בבית. הנה הוא מעמ' 16:
*
גַּם אֲנִי עָבַרְתִּי פַּעַם לְיַד בַּיִת
שֶׁיֶּלֶד צָעַק בּוֹ:
"אֲנִי רוֹצֶה הַבַּיְתָה!"
וְאִשָּׁה סַבְלָנִית בִּקְּשָׁה לְפַיֵּס:
"אַתָּה בַּבַּיִת חָמוּד שֶׁלִּי"
וְהָיִיתִי הַיֶּלֶד
וְהָיִיתִי הַבַּיִת
וְהָיִיתִי הַצְּעָקָה.
הצעקה הזו היא מעין תפילה, בקשה, להימצא במקום המכונה "הביתה", גם כעת, כשהדובר השירי מבוגר כבר. האישה בשיר חומלת, אינה צועקת בחזרה. מצטיירת תמונה של קשב, למרות המצוקה של הילד.
בשיר הקצרצר הבא, בעמ' 22, הנקרא "אבא, 1986", המשורר מביא לנו אמירה של אביו, שמגלה לנו את הצד המחנך של האב מול הילד האוכל בעמידה, ומי מאיתנו לא אכל פעם כך?: "לָמָּה כָּכָה / בַּעֲמִידָה / שֵׁב תֹּאכַל / כְּמוֹ בֶּנְאָדָם".
בשיר "המגרש" בעמ' 25, המשורר לוקח את בִתו ובנו לראות את המגרש הענקי בשכונת ילדותו, אך מגלה כי מה שזכר ומה שנמצא בפועל, אלו שני דברים שונים: "עָמַדְתִּי עִם בִּתִּי וְעִם בְּנִי / מוּל הֶחָצֵר הַקְּטַנָּה / וְכָל זִכְרוֹנוֹתַי הִתְכַּוְּצוּ בִּמְבוּכָה". הילד הפנימי הניצב מול האמת, מול המציאות האחרת, מובך ומבואס, מופיע גם בשיר הבא, "פינוי בינוי" (ממנו לקחתי את שם הפוסט הזה), בעמ' 29, הנפתח בשורות: "אֶת הַבִּנְיָן שֶׁגַּרְתִּי בּוֹ פַּעַם כְּבָר הָרְסוּ. / גַּם גּוּפִי שֶׁהָיָה, אֵינֶנּוּ עוֹד. / חָדָשׁ וְגָבוֹהַּ נוֹלַד בִּמְקוֹמוֹ." כפל המשמעות כאן, מהדהד גם בהמשך השיר כשהמשורר כותב: "אֲנִי יוֹשֵׁב בַּמְּכוֹנִית לְצִדּוֹ" – אפשר לפרש זאת - לצד הילד שלו, או דמות אחרת, או דיבור לעצמו, המבוגר המדבר אל הילד שהיה. הצירוף "ילד פינוי בינוי" הוא מטאפורה מעניינת לעולם הילדי שהיה ואיננו עוד.
בשיר בעמ' 31, "ילדינו יפים מאיתנו", קובע המשורר: "אֲבָל אֲנַחְנוּ אֵינֶנּוּ יָפִים מֵהוֹרֵינוּ. / אֲנַחְנוּ הַכִּעוּר הַזְּמַנִּי שֶׁל הָעַכְשָׁו". הוא מתאר בשיר זה התפכחות, החיים הבוגרים בהווה מובילים אותו למטלות מתישות ולחיוניות "בלתי נסבלת". אי אפשר כך, להיות יפים, אך הוא מסייג בכל זאת שזה זמני. כמה זמני הוא זמן זה? ומתי תגיע חיוניות טובה ורצויה?
אולי תשובה מסויימת מסתתרת בשיר המופיע בעמוד הבא, 32, אותו אביא במלואו:
*
"יֵשׁ לְךָ אֶצְבְּעוֹת דַּקּוֹת וַאֲרֻכּוֹת",
אָמַר אָבִי, מִזְּמַן,
"מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁל פְּסַנְתְּרָן".
אֲבָל אֲנִי רָצִיתִי אֶת אֶצְבָּעוֹת הָאִכָּר
שֶׁלּוֹ, שֶׁיַהַלְמוּ אֶת חֻקֵּי הֶחָצֵר
וְאֶת הָאֶגְרוֹף.
הַיּוֹם אֵינִי יוֹדֵעַ לְהַכּוֹת,
גַּם אֵינֶנִּי פְּסַנְתְּרָן
אֲבָל הָאֶצְבָּעוֹת הַדַּקּוֹת הָאֵלֶּה
כּוֹתְבוֹת זֹאת כְּמֵיטַב יְכָלְתָּן.
נמרוד שיין בשיר הארס-פואטי הזה, אומר לנו שהשירה מכילה את הנגינה ואת המכה, את הזיכרון, המשאלה, ההשלמה. הרגע הזה שבו האב חולק מחמאה, שהיא לא רגילה, שהיא מעין עידוד לאמנות, לנגינה, שהוא לא העידוד המרכזי, לדעתי, של אבות כלפי בניהם, הוא רגע צלול של ראייה של הילד. וילד, גם אם הוא שואף להידמות לאביו, רוצה בבסיסו להיראות. להיראות עד קצות האצבעות. והילד כאן נראה. ובהמשך כותב את זה.
בשיר בעמ' 43, חוזר המשורר לחיבור התמים שבין ילד לילדה, כדי להשוותו לחיבור הזוגי הבוגר במסע החיים שהוא מכנה "זינוק היחד": "כְּמוֹ נְגִיעָה אַקְרָאִית / רִפְרוּף כַּף יָד מְהַסֶּסֶת שֶׁל יֶלֶד / בְּכַף יָדָהּ שֶׁל יַלְדָּה"... "אֶל שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַיִם אוֹחֲזוֹת / זוֹ בָּזוֹ מְיֻזָּעוֹת". השיר הזה מספר בין השורות סיפור רחב יותר של חוסר ביטחון, אולי בושה, של ילד בקרבו לילדה, והמסע המאוחר מסמל פיצוי על אותם רגעים בעבר שהיו מורכבים ומבלבלים.
בשיר בעמ' 56, נמרוד פורש בפנינו תמונה שמגלמת קשר בין אם לבן וגילוי סודות, הנה הוא במלואו:
מזכרות
אַחֲרֵי מוֹתָהּ שֶׁל אִמִּי מָצָאתִי בְּקֻפְסַת הַמַּזְכָּרוֹת שֶׁלָּהּ שְׁתֵּי מַעֲטָפוֹת
קְטַנּוֹת חֲתוּמוֹת. עַל שְׁתֵּיהֶן רָשְׁמָה אֶת שְׁמִי. בְּאַחַת תַּלְתַּל רִאשׁוֹן
שָׁחֹר וְרַךְ שֶׁלִּי. בָּאַחֶרֶת צְרוֹר נְיָר דַּק וּמַצְהִיב. כְּתָב יָד זָר וְעָגֹל.
מִכְתְּבֵי אַהֲבָה אֵלֶיהָ שֶׁלֹּא אֲנִי כָּתַבְתִּי.
עצם נוכחותם של התלתל והמכתבים הזרים בקופסה, זה לצד זה, גילויי אהבה בכל אחד מהם (אהבת הילד הקט, לצד אהבה מסתורית של מאהב), הממוענים למשורר, חושפים איזו אינטימיות מרגשת, איזו ציפייה להבנה מאוחרת. מקלפים ומגלפים את מערכת היחסים בין האם לבן, מעידים על דברים שלעיתים ממתינים עימם לאחר המוות ומאירים את העבר באור חדש.
רגע אינטימי יפה, אך הפעם מכיוון האב, מופיע בשיר "קונפטי" בעמ' 58, ועם ציטוט קצר ממנו אסיים: "בַּקַּיִץ, / כְּשֶׁהָיָה קָטָן, אָבִיו הָיָה נִכְנָס וּמְכַסֶּה אוֹתוֹ בְּסָדִין דַּק". הדאגה ההורית העוטפת, נקשרת בשיר לאהבה. האהבה היא זיקוקים, אך גם תנועה פשוטה ועדינה.
את התנועות הללו ניתן למצוא גם בשירים אחרים בספר הזה, שאני חושבת שמביא באופן רענן ומזוקק את המבט הבהיר על אהבה לגווניה.
נמרוד שיין / נכון לכתיבת שורות אלו
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022
עורכת: טל ניצן