מלאכת השיר במציאות כאוטית

בימינו, כמו בימים קודמים וכנראה (שלא נדע) באלו שיבואו, אסונות ומלחמות וצרות שונות ומשונות באים והולכים. אני כותבת שירים שרובם עוסקים בחיי ("רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלָם נְמָלָה" – רחל) ומעט מאוד, אם בכלל, שירי מחאה ושירים פוליטיים. אני מכבדת ומוקירה כל מי שכותב/ת אותם, אולם אני, איני כותבת שירה כזו. ולפעמים אני חושבת שלכתוב על עולמי הפרטי זה צורה של מחאה, צורה של ביטוי פוליטי. כלומר שכל שיר בעצם נוכחותו הוא פוליטי.

ובכלל, לכתוב שירה זה פעולה בתודעה – מתן מקום ומרחב לערכים, לחשיבה, לחיי רוח, להשפעה בדרך אחרת. וכך האמנויות כולן.

אני כותבת שירים כבר שנים רבות. לא כולם טובים בעיניי, לכן את רובם אני גונזת – ואת המעט שאני מוצאת ראויים, מכנסת בספריי. בימים אלו אני מקבצת שירים עבור ספרי הבא, השביעי. זו מלאכה שדורשת ממני אנרגיה וריכוז. אני נעזרת לשם כך בחבר שהוא משורר ועורך. אני עצמי עורכת ספרי שירה ויודעת כמה העיניים הנוספות חשובות.

וכשאני מדברת על "מציאות כאוטית" בה אנו כותבים ומפרסמים שירה, מדובר לא רק במעגל החיצוני המדווח בחדשות (שנוגע בחיינו בדרכים שונות), אלא גם במעגל הפנימי – המציאות האישית של כל אחד ואחת. בכל סדר היום/שבוע/שנה, מטלות, עבודה, מחויבויות לאנשים אחרים ולבני משפחה, לימודים, גלישה ברשתות חברתיות, בילויים, תחביבים - למצוא זמן, פניוּת והשראה לכתיבה – זה כלל לא פשוט. נוסיף על כך התמודדויות שיש לנו עם כל מיני עניינים שמפריעים לנו. והרי לכם "מציאות כאוטית" עליה אנו צריכים להתגבר, בכדי לשבת בשקט ולכתוב.

לשבת בשקט ולכתוב זה זמן פלא, זמן חסד. אני מלקטת רגעים אלו ומודה עליהם.

לפעמים השירים מספרים לי יותר משאני מספרת בתוכם.

לפעמים הם גורמים לי לקבל החלטות.

לפעמים הם שולחים אותי לשירים של אחרים.

השירה אינה עוזבת את המשורר/ת – גם אם יש תקופות מסוימות של אי כתיבה.

ממד הזמן חשוב בעיניי – לכן אני נותנת לשיריי "לנוח" לפני שאני מהרהרת בהם שוב, עורכת או גונזת. לכן אני מתבוננת בשיריי זמן לא מבוטל לאחר כתיבתם כדי לאומדם. לכן קרה לי לא מעט פעמים שפרסמתי שיר בפייסבוק ולאחר זמן מה חשבתי שזה היה מטופש, כי השיר נראה לי לא טוב, או ששיניתי אותו ממועד פרסומו. מצד שני, השיתוף עם קהל תמיד נתן לי משהו.

כתיבת שירה ופרסומה בתקופתנו מזמנים, אולי יותר מבעבר, אתגרים רבים: הצורך בהכרה לא תמיד נענה, לעיתים נענה בקהל קטן מאוד. יש מעט במות מחוץ לרשתות החברתיות לפרסום שירה, לכן כל כותב/ת מקבל דחיות רבות. רוב הכותבים/ות משלמים על הפקת ספריהם בהוצאות לאור. מעטים מרוויחים כסף טוב על ספרי השירה שלהם. אנו חיים בעולם ספרותי המוצף ספרים, ולא מן ההכרח שישימו לב לקול שלנו. לכן נדרשת יצירתיות. אבל לא תמיד היא מספיקה.

נקודת המוצא שלי היא שהכתיבה עצמה היא העשייה החשובה ביותר. השירים כשלעצמם הם החשובים ביותר. המסביב חשוב, אך לא באותה המידה.

המציאות מלמדת אותנו שכדאי לצעוק בקול, אבל אני מהרהרת באפשרות לומר בשקט.

מצרפת דברים נפלאים שכתבה אחת מהמשוררות הגדולות ביותר שלנו, לפני 83 שנה, הנוגעים לנושא הפוסט שלי.

לאה גולדברג על כתיבה בימי מלחמה:

(במקור הכותרת לרשימה: "על אותו הנושא עצמו" - וזו אינה הרשימה המלאה)

"אני מאמינה באמונה שלמה, שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא בעיקר בדברים הקיימים מיום היות האדם: כי 'מָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.' אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי - המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם - ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים.

ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר.

ועוד מאמינה אני כי לא ייתכן שאין דבר למגר את הרֶשע בעולם, אלא על ידי טבח האדם. כי עצלות המחשבה היא זו המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים.

ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח. להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם.

ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיניי אשר למדו לאהוב את ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר – בשירה. ידעתי: יש עובדות רבות בתולדות התרבות האנושית, היכולות להכותני כברד. אולם אלה שבנו להם בתים אינם צריכים לפחד מפני הברד. ובמקרה הזה יש לי בית."

התפרסם ב"השומר הצעיר" בתאריך 8.9.1939

(שבוע לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה)

להשלמת קריאה:

לאה גולדברג / יומן ספרותי

מבחר רשימות עיתונות, 1941-1928

ספרית פועלים, 2017

עמ' 396-400

קישור לרכישה

ולסיום, המלצה חמה על אלבום משובח של אסף אמדורסקי, שיצא לפני כשנה, בשם "432".

קרדיט התמונה:

טכנולוגיית DALL-E-2

תוכנת בינה מלאכותית שיוצרת תמונות מתיאורים טקסטואליים, מבית OpenAI

שירה טובה לכולנו :-)