ספר הלילה – המלצה

נראה לי לא הגיוני שתוצאות החיפוש בגוגל ל"ספר הלילה" + "לאה זהבי" יניבו רק קישורים לרכישת הספר ושום קישור לסקירה שלו. אז נכון שאני לא מבקרת מקצועית – אבל היי, יש לי בלוג חדש, והפוסט הזה יופיע בגוגל בהמשך עם התיוג המתאים. וכך ראוי שייעשה עבור ספר כה נפלא, ש"נדרס" ע"י תקופת הקורונה (הספר יצא לאור ביוני 2020, וכולנו זוכרים היטב איך השנה הזו דרסה את רובנו וגם העלימה ספרים טובים מאוד מתודעת הציבור הרחב).

לאה זהבי (שאני וכן קרובים לה, קוראים לה "ליקי") היא משוררת, סופרת ומתרגמת, ילידת חיפה, המתגוררת בירושלים. "ספר הלילה" הוא ספרה התשיעי, והשלישי בפרוזה. לאה זהבי היא כותבת מחוננת, ויש לה מקום חשוב בעיניי על מדף הספרים, וראוי שתקבל יותר הכרה ויותר קוראים וקוראות לספריה היפים.

קריאה בספר "ספר הלילה" היא צלילה עמוקה פנימה והיא ל"מיטיבי קרוא" ולא/נשים שמחפשים פרוזה חכמה. יש לספר מסגרת נרטיבית, אולם העלילה היא לא העניין בו, אלא נפש הגיבורה, הכותבת את עצמה, מחפשת את עצמה וצולחת כל מיני משברים, אותם היא פורשת לפנינו ביד בוטחת, רגישה, עם הרבה מעוף ובלשון כנה, קולחת ועשירה.

בכל זאת, כמה מילים מן הכריכה, שנותנות רקע מסוים למסגרת הסיפורית:

"ליאורה, עקרת בית ומשוררת בת חמישים פלוס, נשואה לפסיכולוג ואֵם לבן יחיד שהיגר לאוסטרליה. את רוב זמנה היא מבלה מול המחשב בשליחת אימיילים למקורביה ובכתיבת יומן גדוש בפחדיה ובתסכוליה הקיומיים. תהום פעורה בין המציאות הנורמטיבית, שהיא חווה אותה ככלא, ובין חלל הפנטזיות הפרוע והיצרי הצץ בחלומותיה, שאותם היא רושמת ומפרשת בקדחתנות. רופא פתולוג, אהובה מלפני שנים, ואָמנית פלסטית, מטופלת לשעבר של בעלה, מגיחים לפתע אל שִׁגרת חייה ומפירים את האיזון השברירי בעולמה. התנודות בהלכי נפשה משתקפות בפסיפס רב־קולי, הנע בין כובד ראש לשעשוע ובדילוגים בין משלבי שפה שונים."

הספר מחולק לשלושה שערים:

ספר הלילה – יומן (רוב דפי הספר)

אבן גוף ושפתיים – פרגמנטים (שער אישי מאוד ונוגע ללב)

אחרית דבר

השער הראשון, "ספר הלילה", שעל שמו הספר עצמו, כולל את הכתיבה היומנית של ליאורה, את תכני ההתכתבויות שלה עם אחרים/ות, וכן תיאור חלומות לצד פרשנויות להם. אהבתי את הרעיון להביא חלומות ולצידם את פירושיהם, שזה משהו שלא נתקלתי בו עד כה בפרוזה. כך שיש בספרה של לאה זהבי גם מימד חדשני של הבעה ספרותית, היא לא הולכת בתלם של הרומן הקלאסי, כמו גם לא בתלם של הז'אנר היומני (אולי מדויק יותר לכנות את הספר – ממואר בדיוני).

"ספר הלילה" הוא ספר אנושי מאוד, ספר שיש בו הרבה מהפסיכולוגיה של הנפש (לכן, אגב, אנשי טיפול יכולים למצוא בו עניין). אני מצאתי את עצמי מזדהית פעמים רבות עם שלל המחשבות של ליאורה. לעיתים ממש פרצתי בצחוק של הזדהות, תוך כדי קריאה. נפלא, לא?

דמויות נוספות בספר – כמו של בועז, דרורה ועידו - הן חזקות, דמויות עגולות שמתגלות, כמו ליאורה, בחולשותיהן ובחוזקותיהן. דווקא משום שהן עוברות דרך ה"מסננת" המפרשת של ליאורה, הן מקבלות נוכחות חזקה בספר. דרורה, בועז ועידו – משולש שבמידה רבה מייצג כל קצה שלו מרכיב משמעותי בעולמה של ליאורה: עידו (בעלה) את הבית, היציבות והביטחון; בועז את העבר, התשוקות והספונטניות שבחיים; דרורה את ההשראה לפרוץ גבולות, החירות והמעשיוּת. התנועה של ליאורה לעבר כל אחת מן הדמויות מעידה על התהליך שליאורה עוברת בפוגשה אותן. עם כל אחת מהדמויות יש לליאורה עניין לפתור בשביל עצמה. היא מעיזה לעשות דברים שלא עשתה בעבר, היא לוקחת על עצמה לבדוק את המקומות החשוכים שבתוכה. זהו ספר מרתק ויפה, שנכתב בחוכמה רבה ובמקוריות, תוך מתן ציטוטים שמוסיפים עוד תוקף להרהורים. סיום הספר מעורר מחשבות לגבי שבריריות החיים (אך לא אעשה פה ספוילר...).

כמה קטעים מהספר, להתרשמות:

"כשאין לי אנרגיות לכלום, אני שולחת אימֵיילים. לשי, לטלי, לפעמים לרגינה, אפילו לעידו. שליחת אימייל היא דרך קלה לזרוע גרגר ציפייה בשדות הרִיק, וככל שירבו הזרעים כן יגדל הסיכוי שמשהו יצוץ. אולי מאיפשהו יגיע הד. בסוף עוד אריץ מכתבים לעצמי. בעצם, זה מה שאני עושה ממילא. מתכתבת עם עצמי כמו גֶצְל הילד הדחוי המשחק באגוזים עם עצמו נגד עצמו, ואפילו מרביץ לעצמו. שלום עליכם, איזה גאון! ומה איתי? מדוע איני שמחה בבעלי המוצלח, בבני המרוצה בחייו? לְמה אני רעבה? למלך חדש שלא יָדַע אותי? לערפד שימצוץ את דמי? את מזוכיסטית, אומר עידו, יש לך זמן בשפע, תנאים מצוינים, אפשרות לכתוב, אבל במקום ליהנות, את עושה לעצמך את המוות. ברחת מכל מסגרת, התפטרת מכל העבודות, רצית חופש, ובסוף את עבד נרצע לנוירוזות שלך. ומוסיף ומסביר, שלפי המחקרים החדשים, המוח הוא איבר אלסטי המסוגל ללמוד ולהשתנות, בקיצור, שמצבי אינו גזירה משמיים." (עמ' 55)

"רגינה, בדומה לטלי, דרכה לי בבלי דעת על היבלת. 'חייו של כל אדם הם סיפור על אור וחושך, אך לא לכל אחד הכישרון ליצור מזה יצירת אומנות'. שירַי לא נושאים בשׂורה מהפכנית, והיומן, כמו שכבר כתבתי, הוא ברירת מחדל. האם אשׂביע אי פעם את רְצון הרודן הבלתי נראה, הדורש ממני חדשים לבקרים להביא לו כמנחה יצירות משובחות? ואם לא אספק את הסחורה? אחתוך לעצמי את הוורידים? חס ושלום, כמו שאומרת טלי, אי אפשר לעשות דבר כזה לילדים. מי שנותן חיים מחויב לחיים. גם אימי לא קפצה מהגג. עד יומה האחרון סחבה את תסכוליה, שברי חלומותיה. אבי לא עזר לה לשאתם. היו לו מספיק קשיים משלו, עול הפרנסה, מחלות. מה גם שבהצגה הקיומית הוא היה בתפקיד המלך ולא האחות הרחמניה. למזלו הסתלק מן העולם בטרם תקף את אימי הסרטן. אימי הגיבורה. לא שיחקה מחבואים עם מלאך המוות. הלכה אל הסוף בעיניים פקוחות, גם אם פה ושם פלטה בכעס: מחלה ארורה. מי יודע איך אנהג בשעת מבחן. בינתיים אני נאחזת בתקווה שלא אֵקטף בטרם עת, ושיהיה לי די והותר זמן לחכות לאיתות מהאולימפוס". (עמ' 70-71)

"אחת בלילה, בין חמישי לשישי

אחר הצוהריים עידו חזר מאילת. נינוח כמו אחרי בית הבראה. אפילו קצת שזוף. נראה צעיר יותר. חיבקתי אותו, התכרבלתי בזרועותיו, שְׁמֵחה שהוא שב הביתה. נוכחותו אינה חומת מגן מפני חלומות ביעותים והתקפי חרדה, אך היא מעין חוט של יציבות ברקמת נפשי המחוררת. כמובן לא שרבבתי מילה על השלל האסור שֶׁדַּגתי בחדרו, אבל סיפרתי לו לאורך ולרוחב את מעשה דרורה וצעיף הטורקיז. הוא לא שיבח את התנהגותה, אך גם לא הזדעזע, אולי משום שאינו חי כמוני בתוך בועה. בקליניקה הוא מתחכך יומיום באנשים מכל הסוגים, ו'אסרטיביות' ואפילו 'אגרסיה' אינן מילות גנאי בעיניו. תוקפנות קשורה לתקיפות, לילי, הגיע הזמן שתחזקי את שרירי הרצון הרופפים שלך. מוטב לתת בוקס קטן בפרצוף העולם, מִלשבור לעצמך את השיניים." (עמ' 92)

לאה זהבי / ספר הלילה

הוצאת כרמל, 2020

עורך: יובל שקלים

קישור לרכישה