צער רב נפל עליי לפני כשבוע וחצי כששמעתי שהמשוררת חוה פנחס-כהן נפטרה בטרם עת ממחלה קשה. לא הכרתי אותה באופן אישי, והקשר בינינו הסתכם בתכתובת מייל לפני ארבע שנים, סביב פרסום שני שירים שלה בכתב עת מקוון לשירה שערכתי דאז (גיליון מס' 9, יולי 2018), אולם את שיריה קראתי במהלך השנים ועל פועלהּ שמעתי, ועם מותה ידעתי שעולם הספרות והשירה איבד מוקדם מדי קול משמעותי מאוד, אישה רבת כשרונות שהותירה חותם והשפיעה בדרכה. וקורה שאדם כותב נוגע בי דרך יצירותיו ואני מרגישה קרובה אליו, רוצה להיות חברתו. וכזאת הייתה חוה ז"ל עבורי - על אף שיש בינינו מרחקים בהיבטים רבים, השירה שלה חוצה את העור שלי ומבטלת את כל המרחקים. זה היופי והחסד של השירה – של שירתה.
עם מותה קראתי לראשונה את ספרהּ האחרון – "גשם בשׂפה זרה" (הקיבוץ המאוחד, 2021) – ספר השירה ה-13 שלה - שזכה בפרס רעיית הנשיא לשירה עברית לשנת 2022. שני השירים ששלחה אליי חוה, בחפץ לב ובנדיבות, לפרסום בכתב העת שערכתי, מופיעים עם עריכה קלה בספר הזה. אחד מהם – "שובר בצורת" – בית ראשון מתוכו מופיע בכריכת הספר – ובספר עצמו בשם חדש – "אני תחתיךָ והאדמה בוערת" (עמ' 18).
הנה השיר כפי ששלחה אליי חוה:
שובר בצורת
הַלַּיְלָה הַגֶּשֶׁם יָרַד בַּחֲצֵרוֹת שָׁבַר אֶת הַבַּצֹּרֶת
כָּל גּוּפִי תַּחְתֶּיךָ וְהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת
בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם נְתִיבוֹת פְּלִיאָה
הִקִּיף אוֹתָנוּ הַגֶּשֶׁם וְהַדֶּלֶת חָרְקָה
הִזְכִּירָה לָנוּ אֶת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת עָלֵינוּ לְהָשִׁיב
אֶת הַדְּבָרִים לִמְקוֹמָם
לִהְיוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים
אַתָּה וַאֲנִי וְאַתָּה
וְהַגֶּשֶׁם וְהַחֶרֶב הִתְהַפְּכָה
זֹאת הַפַּעַם אָמַרְתָּ לִי
אַל תְּמַהֲרִי. הִשָּׁאֲרִי כָּאן
הָיִיתָ לִי לְרֶגַע רָקִיעַ
בְּתוֹךְ מֵי הַבְּאֵר
שָׁכַחְתִּי אֶת הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּכִּירָה
וְהָיִיתִי רַק מַיִם מִיָּם מַיִם
אֲנִי אַתָּה וְהָאֵל הַמִּשְׁתַּקֵּף
חוה כתבה שירי אהבה מרגשים, חדים, יצריים ומפוכחים. הם מופיעים גם בספר החדש לצד שירי מסעות, הורוּת, התמודדות עם מוות, ארס-פואטיקה ומגוון תיאורי טבע ומזגי אוויר (הרבה מים וגשם), המהדהדים את תכני השירים ומעמיקים את התמונה העולה מהם. ובתוך ובין השורות מבצבצת ועולה גם תחושת בדידות.
שם הפוסט שלי - קוֹרֵאת לְתוֹךְ הַבַּיִת הָרֵיק - הוא חלק משורה בשיר שלה, שבאופן פשוט, ישיר ומכמיר לב עוסק בבדידות. והנה הוא, מעמ' 59:
הד
הַמַּפְתֵּחַ הִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ הַמַּנְעוּל וְהִשְׁמִיעַ נְקִישָׁה בְּחֶשְׁכַת הַמִּסְדְּרוֹן,
הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה אֶל הַחֹשֶׁךְ שֶׁבִּפְנִים, אֶל גּוּשֵׁי הָרְהִיטִים, אֶל הַמֶּתֶג
שֶׁנִּמְצָא. נוּרָה חִוֶּרֶת מְאִירָה אֶת שֻׁלְחָן הָאֹכֶל וְאֶת הַמִּטְבָּח וְאֶת
נֶאֱמָנוּתָם שֶׁל אַרְבַּע רַגְלַיִם וְכִיּוֹר מְטַפְטֵף. אֲנִי קוֹרֵאת לְתוֹךְ הַבַּיִת
הָרֵיק אֶת שְׁמוֹת הַבָּנוֹת זוֹ אַחַר זוֹ אוּלַי מִישֶׁהִי תַּעֲנֶה. שׁוֹלַחַת אֶת
הַקּוֹל כְּמוֹ עִוֵּר הַקּוֹרֵא בְּקוֹל וּמְחַכֶּה לַהֵד שֶׁיְּאַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ, אֶת
קִיּוּמוֹ. שִׁיבָה לְבַיִת רֵיק בַּלַּיְלָה הִיא יְצִיאָה לְמָקוֹם אַחֵר.
אפשר גם לחוש את תחושת הבדידות החריפה בשיר אחר בשם "איך המוות מתקרב" בעמ' 36, הנחתם בשורה: "לְכִי תָּבִינִי מָה קוֹרֶה בַּנֶּפֶשׁ / מִתּוֹךְ הַחֲפָצִים הַמְּמַלְּאִים אֶת הַחֵלֶק הָרֵיק בְּמִטָּה זוּגִית בַּחֲדַר שֵׁנָה / בְּחֶדֶר צְפוֹנִי בְּבִנְיָן שֶׁכָּל דַּיָּרָיו הָאֲחֵרִים שׂוֹכְרִים".
אולם הנושא הבולט ביותר בספר "גשם בשפה זרה" הוא ההתמודדות של חוה עם המוות, מות קרוביה וחבריה, וכן מותה שלה, שנדמה כי הוא נערכת לקראתו. למשל, בשיר "אגם אחר" בעמ' 56, המשוררת מתארת כניסתה לאגם פנימי בין ירכי הרים, ותנועת הכניסה הזו היא עבורה ויתור, ללא הסבת מבט לאחור. והיא חותמת את השיר במילים: "כָּךְ אֲנִי רוֹצָה לָנוּעַ / אֶל מוֹתִי. לְאַט לְאַט / בְּעֵינַיִם מְלֵאוֹת מֵי אֲגַם". או בשיר אחר בשם "עוקף הווה" בעמ' 38 היא מתארת את דרכיה להסיח את דעתו של המוות: "גַּם עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צְעָדָיו הַבִּלְתִּי נִשְׁמָעִים, כְּבָר זְמַן הִסַּחְתִּי / דַּעֲתוֹ בְּעוּגוֹת גְּבִינָה רַכּוֹת, בְּאָבוֹקָדוֹ מָעוּךְ הֵיטֵב וּבְשִׂיחוֹת עַל פֹּה וְשָׁם". או בשיר "לילות הדור השני" בעמ' 64 היא חותמת במילים: "עוֹד מְעַט אֵלֵךְ וְאֶקַּח אִתִּי אֶת הַשְּׁתִיקוֹת / וְאֶת יַלְדוּתִי שֶׁאֵין שְׁנִיָּה לָהּ וְאֶת בַּגְרוּתִי הָעֲשׂוּיָה / מִכָּל חָמְרֵי הַפַּחַד".
ולמרות שהמוות נוכח בהרבה שירים, הספר אינו מן הסוג ה"מדכא", יש בו שורות כ"כ יפות, כ"כ עשירות, המציירות עולם פנימי שוקק ומלא חיים, גדוש בחוויות, גדוש בתבונה. ואפשר לקרוא בו גם הקשרים רעננים ומקוריים לדמויות ולסיפורים מן המקרא. ואפשר למצוא בו תפילות, כבר מהשיר הראשון המופיע כמוטו בשער הראשון, בעמ' 9: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתַּח וַהֲפֹךְ אֶת פִּי יָם / אֶת לְשׁוֹנִי מוֹל לְמִילָה וְאֶת שְׂפָתַי כִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת / לַמֵּד חַבֵּק אֶת הֶעָרֹם וְאֶת הָרָגִישׁ אֶת הַנִּזְקָק / וְהַצּוֹמֵחַ מִתּוֹךְ פִּי" (בית ראשון מתוך שניים). ואפשר למצוא בו את היפה, הטוב, הראוי, הנאבקים בקשֶה, בחוסר התקווה, באינוּת, בשתיקות.
היצירות של חוה פנחס-כהן, זכרה לברכה, יישארו עימנו ללמדנו אוצרות וסודות שירה. אני מקווה שרבים ורבות עוד יחשפו ליצירתה ולפועלה ויקבלו מהם השראה.
חוה פנחס-כהן / גשם בשפה זרה
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021
עורך: ארז שוויצר
האתר של חוה להיכרות נוספת:
יפה, נכונה וראויה עד מאד המחווה