ספר השירה החדש והיפיפה של המשוררת צילה זן-בר צור "שמרי על הקיכלי", ליווה אותי בימים האחרונים והעלה בי מחשבות רבות. הכתיבה של צילה, כבר מספרה הראשון "כותבת במקל של כורכום" (2016), נפלאה בעיניי, והציפיות להנאה מהפואטיקה שלה בספר שיריה החדש היו גבוהות ונענו בהחלט.
צילה היא משוררת לב. היא משוררת רגישה ומדוייקת ומיטיבה לשורר בשפה הישירה, הפיגורטיבית והחושנית שלה, בשילוב עם רגש עמוק וסיפור. בספר זה, הבאת הקולות/עדויות של הנשים האפגניות, אותן ראיינה במסגרת מחקר לדוקטורט, היא צעד נועז, עצוב וחשוב. המטען הרגשי בשירים כה רבים הוא קשה ומעיד על מציאות אומללה של אותן נשים, שחלקן חותנו בגיל צעיר מדי וללא אהבה. ולא רק חוויה זו, פרושות בשירים גם חוויות עוני, בדידות, תלישות, אובדן ועוד. השירים לא קלים, אבל מכיוון שהמשוררת כותבת אותם בכזו כנות, בכזו יד טובה, אז הם נוגעים פנימה. וזו מעלה גדולה וגם תכונה מרגשת של שירתה.
בשיריה יוצרת המשוררת גשר של הבנה שמעורר חמלה והזדהות עם כאב הנשים האפגניות. אך לא רק כאב וצער נמצא בשירי הספר "שמרי על הקיכלי", אלא גם מבטים בהירים ומוארים על תרבות אחרת, שונה וזרה לרוב לעינינו הישראליות והחילוניות. בשירים נמצא את קרני האור השזורות בחיי הנשים באפגניסטן, וגם בשירים אחדים תמורות משמעותיות בחייהן, תוך השפעה מיטיבה על הסביבה.
אהבתי מאוד את השירים האישיים בשער הראשון - "ספר הדבורים" - את המשפחתיות, הזיכרונות המשמעותיים, התהליך שהמשוררת עברה בעצמה. את הפן האישי מגלמת צילה גם בשער השני - "תרשמי במחברת" - הכולל ביטוי שירי לעדויות של נשים אחרות, גם דרך הבחירה לשורר בגוף ראשון וגם בחיבורים שהיא עושה בין האני הפרטי שלה לאני של הדוברת השירית.
כל השירים כמקשה אחת הם מתנה ללב השומע.
הספר הזה הוא פעולה חשובה בעולם, קול שנשמע ומהדהד בימים שקולות אחרים מושתקים.
בימים בהם הנשים האפגניות נאלצות לחיות שוב בשליטת משטר הטאליבן, אשר כמו שמציינת צילה בדברי הפתיחה לספר: "משתיק את קולן ומוחק באבחה את כל הישגיהן ב-20 השנים האחרונות".
בסיום דברי הפתיחה צילה כותבת: "ספר זה מוקדש לנשים האפגניות בנות כל השבטים והזהויות הדתיות. מי ייתן ותגשימו את זכותכן לחיים, ליצירה ולחירות". ואני מצטרפת לתפילתה.
וכעת כמה טעימות מן הספר:
עַרְפִלֵּי הַבֹּקֶר נִקְרָעִים.
בְּאוֹר רִאשׁוֹן
אֲנִי קָמָה אַל הַגַּן.
דְּרוֹרִים עַל עֵץ הַתַּפּוּחַ.
סֵפֶר שִׁירָה מְכֻסֶּה טַל
מֻנָּח עַל נַדְנֵדָה.
נַעֲלַיִם קְטַנּוֹת
יְחֵפוֹת מִיַּלְדוּת
קְשׁוּרוֹת עַל חֶבֶל כְּבִיסָה.
הַכֹּל מֻכָּר.
עֵינַי פְּרִיחוֹת כְּחֻלּוֹת
עַל עֲנָף רוֹזְמָרִין
מַבִּיטוֹת בָּאִשָּׁה
הָעוֹמֶדֶת עַל הַסַּף
מְאַדָּה בְּכִי אֶל עוֹלָם
פּוֹרֶשֶׂת יָדֶיהָ
וְקוֹרֵאת
עֲנֵנִי.
(עמ' 22)
בְּמִטְבָּחָהּ שֶׁל אִמִּי
כָּל שְׁנוֹתַי
כִּירַת חֵמָר
וְאֵשׁ
עֲדָשִׁים, אֹרֶז
רַחַשׁ הַבָּצָל בְּשֶׁמֶן שֻׂמְשׂוּם
וְקוֹלָהּ הָרוֹעֵד.
"מִצְאִי לָךְ חֵרוּת
בִּתִּי
קִרְעִי אֶת כָּל הַכְּבָלִים.
מִצְאִי לָךְ מָקוֹם בָּעוֹלָם."
אַלְפֵי מִילִין מִשָּׁם
מָצָאתִי לְעַצְמִי מָקוֹם.
בְּיָדִי צִלּוּם:
אִמִּי רְכוּנָה בַּמִּטְבָּח
עֵינֶיהָ מְפֻיָּחוֹת
עַצְמוֹתֶיהָ רֵיקוֹת
חָזָהּ שׁוֹקֵעַ פְּנִימָה.
בְּיָדָהּ צִלּוּם:
בִּתָּהּ בַּת אַרְבָּעִים
מוֹרָה בָּאָקָדֶמְיָה
בְּהוֹנוֹת רַגְלֶיהָ בָּאֲוִיר
עַל רִיסֵי עֵינֶיהָ גַּרְגֵּר רִמּוֹן.
שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת
מוֹלַדְתֵּנוּ מִטְבַּח חֵמָר
וְרַעַד.
(עמ' 57-58)
כְּכָל שֶׁגּוּפִי
הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה אֲדָמָה חֲרֵבָה
אֲנִי שׁוֹתֶלֶת בְּגַנִּי
כַּרְפַּס, סֶלֶק וְגֶזֶר.
"הוֹ, אַתֶּם", אֲנִי אוֹמֶרֶת
לְמֵי הַתְּהוֹם,
"חֹמֶר אֶחָד אֲנַחְנוּ".
יֵשׁ רַעַד בְּקוֹלִי
וְיֵשׁ בּוֹ הַשְׁלָמָה.
אֲנִי מְהַלֶּכֶת עַל אַדְמַת ח'וֹרָאסָאן
שֶׁהִיא כָּל אִמְּהוֹתַי.
אֶת אָבִי לֹא הִכַּרְתִּי.
אִשְׁתּוֹ הַשְּׁלִישִׁית
כִּנְּתָה אוֹתוֹ "דַּרְוִישׁ
שֶׁכָּל רְכוּשׁוֹ בְּאֵר
בְּסִפּוּרֵי אַגָּדָה".
הַיָּמִים בָּאִים וְהוֹלְכִים.
לֹא אַשְׁאִיר אַחֲרַי דָּבָר
מִלְּבַד גִּנַּת יֶרֶק
וַאֲדָמָה.
(עמ' 103)
צילה זן-בר צור / שמרי על הקיכלי
הוצאת אסיה, 2022
עורכת: טל ניצן
אפשר ואשמח לתגובות פה :-) תודה רבה, יום נהדר, טלי