איתי דרוקמן – שני שירים

*

יָדוּעַ הַדָּבָר שֶׁאֵין לָתֵת לִגְבֶרֶת לְחַכּוֹת,

וַדָּאי שֶׁלֹּא בִּפְגִישָׁה רִאשׁוֹנָה.

נִדְמֶה שֶׁכֹּל אַנְשֵׁי הַדֶּרֶךְ

עֲשׂוּ יָד אַחַת לְעַכְּבֵנִי.

בְּכֹל זֹאת לָקַחְתִּי דַּקָּה נוֹסֶפֶת,

מִחוּץ לְבֵית הַקָּפֶה, לְהַסְדָּרַת הַנְּשִׁימָה.

חִכִּית הַרְבֵּה?

כְּלָל לֹא. שֵׁשׁ דַּקּוֹת. בְּעֵרֶךְ.

הָשִׂיחָה קָלְחָה בֵּין כּוֹסוֹת אֲדֻמּוֹת,

אִם רַק הָיוּ שְׁאָר הָאֲנָשִׁים נִמְרָצִים כְּמֶלְצַר הַיַּיִן.

דִּלַּגְנוּ מִשִּׁירָתוֹ שֶׁל הֶנְרִיק גְרִינְבֶּרְג

לִפְרִיחָתוֹ שֶׁל הָפֶּלַרְגוֹנְיוּם,

מִגַּרְמֵי כּוֹכָבִים אֶל תּוֹרוֹת שֶׁל יַחֲסוּת וּצְחוֹק.

כְּשֶׁפָּסַעְנוּ אֶל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת, בְּעוֹד יָדֵינוּ מְחַפְּשׂוֹת,

נֶעֱמְדָה לְפֶתַע מוּלִי, שׁוֹאֶלֶת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב.

עַל שֵׁשׁ דַּקּוֹת, עָנִיתִי. בְּעֵרֶךְ.

*

בֶּרְלִין. מֵחַלּוֹן בֵּית הַקָּפֶה

נִשְׁקַף כְּלוּב קוֹפִים,

אֲמִתִּי.

מַזְמִין לִי צַלַּחַת שֶׁל מְנָת

מוּדָעוּת

וְכוֹס מִיץ שֶׁל בְּרִיאוּת

סְחוּטָה.

הַקּוֹפִים כְּלוּאִים כָּאן

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַרְגִּישׁ חֹפֶשׁ,

אֲמִתִּי.

מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב

וַחֲזָרָה

לָמַדְנוּ כְּלוּם