כרמית רוזן – שני שירים

*

בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי הַלֵּדָה

הִתְהַלַּכְתִּי עַל אֲוִיר בַּאֲרוּחַת הַבֹּקֶר –

הָיִיתְּ לְצִדִּי בָּעֲרִיסָה הַשְּׁקוּפָה,

זוֹהֶרֶת כְּשֶׁמֶשׁ קְטַנָּה

שֶׁנֶּחֶלְצָה מִתּוֹךְ בִּטְנִי,

וַאֲנִי מַעֲרֶכֶת קוֹסְמִית,

מְנִיעָה אֶת כֻּלִּי סְבִיבֵךְ

יוֹדַעַת וְלֹא יוֹדַעַת

מַשֶּׁהוּ אָפֵל נִפְלָא,

נֶאֱחֶזֶת בַּבּוּרֶקָס הַחַם שֶׁהֻגַּשׁ

כְּמוֹ בְּשָׁד שֶׁל מָאמָא.

*

תְּנִי לִי לִשְׁכֹּחַ

מֵהָעוֹלָם,

צָפָה בְּתוֹךְ צִדְפָּה,

מְמַלְמֶלֶת לוּלִי

לוּלִי לוּל, אוֹ כְּבָר נָמָה,

אֲגוּדַלִי בְּפִי

וּלְעוֹלָם אַל תִּשְׁכְּחִי

אוֹתִי. חַפְּשִׂינִי בְּשֶׁקֶט

לֹא מְוַתֵּר, בְּעַקְשָׁנוּת

נוֹטֶפֶת אַהֲבָה, תָּרִימִי

כָּל צֶדֶף נוֹפֵל,

קִרְאִי,

תָּשִׁירִי אֶת שְׁמִי.