רז סופר – שני שירים

דבר לא נותר

דָּבָר לֹא נוֹתָר מִלְּבַד הַפַּחַד.

נָעַלְתִּי אֶת הַבַּיִת, הַחֹשֶׁךְ מִלֵּא אֶת הַקִּירוֹת

הָיָה עוֹד זִמְזוּם בָּאֲוִיר.

מִלִּים רָצוֹת כַּחֲרָקִים מְבֹהָלִים, אֲנִי מִתְלַבֵּט

לְהַשְׁמִיד אוֹ לְהַשְׁאִיר.

יֵשׁ אוֹמְרִים, הַכֹּל פַּחַד קַמָּאִי.

עוֹד אֵלֵךְ לַמִּטָּה וְאַנִּיחַ בְּחֻצְפָּה אֶת רָאשִׁי עַל גּוּפֵךְ הַיָּשֵׁן

אַתְּ תִּהְיִי כְּצִדְפָּה עַקְשָׁנִית, מְסָרֶבֶת לִמְסֹר לִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ

לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁכָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי זֶה חֹם גּוּפֵךְ.

*

רָצִיתִי לִינֹק יֹפִי מֵהַפֶּצַע, כְּמוֹ יַבֶּלֶת שֶׁחַיָּבִים לְפוֹצֵץ

וְלִרְאוֹת אֶת הַחֵלֶב נוֹזֵל.

כָּל צַלֶּקֶת הִיא אוֹת קָלוֹן, אֲבָל לֹא כְּמוֹ הָאַשְׁמָה

שֶׁאֲנִי חָשׁ בַּסִּימָנִים עַל יְלָדַי.

הָאֶגְרוֹף הוּא פֶּרַח, הָאֹדֶם מַלְבִּין וְהָרַכּוּת מִשְׁתָּנָה

עַד שֶׁהַכֹּל נוֹשֵׁר וְנִשְׁאַר הַמַּגָּע הַקֶּרַח.

עוֹד תִּלְמַד, חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת בְּכָל יָד

וְזֶה אַף פַּעַם לֹא מִשְׁתַּנֶּה, גַּם אִם פּוֹתְחִים

אוֹ סוֹגְרִים אֶת הַכַּף.