גלעד פיאנקו – שני שירים

שוב להצית סיגריה ולכתוב

אֵין אַף אֶחָד חָדָשׁ בַּסְּבִיבָה שֶׁלִּי, גַּם לֹא הֶחָתוּל. הוּא אֲפִלּוּ הִפְסִיק לְכַסּוֹת, כְּאִלּוּ תָּקַע שֶׁלֶט בַּאֲדָמָה "אִי אֶפְשָׁר לְכַסּוֹת כְּשֶׁחָרָא". וְהוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי בְּמִין מַבָּט שֶׁל אַל תִּסְתַּכֵּל עָלַי תִּסְתַּכֵּל עַל עַצְמְךָ. אֲנִי חַיָּה שֶׁל הֶרְגֵּלִים, אַתָּה חַיָּה שֶׁל הֶרְגֵּלִים רָעִים. תָּרִיחַ, שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה מֵת עַל זֶה. וְאָז הוּא קוֹפֵץ מֵעֵבֶר לַחוֹמָה, וַאֲנִי מְנַסֶּה לִהְיוֹת חָתוּל בָּרֹאשׁ, לִקְפֹּץ מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת. אֲבָל גַּם בַּדִּמְיוֹן אֲנִי יוֹדֵעַ רַק לְהַצִּית סִיגַרְיָה וְלִכְתֹּב.

הפכתי בך

בּוֹאִי נְשַׂחֵק קָרוֹב יוֹתֵר עִם כָּל רֶדֶת לַיִל. לֹא יַנְשׁוּף וְלֹא יָעֵל, לֹא מְעוֹף כָּנָף וְלֹא דִּלּוּג עֵר. לֹא נַשְׁקִיף אֶל הַמָּחָר, הַמָּחֳרָת לֹא יְאַחֵר, לֹא מַשְׁקִיף הוּא הָאָדָם אֲשֶׁר בְּתָכְנוֹ בּוֹעֵר. וְאֶת הַנֵּר אוֹתוֹ הַנֵּר אֲשֶׁר מוֹשֵׁךְ אוֹתִי אֵלַיִךְ, יָאִיר בְּצֵל הוּא אֶת הַקִּיר צְדוּדִית פָּנַיִךְ, אֶקַּח לִי לְמִשְׁמָר בֵּין דִּמְדּוּמִים לְבֵין עַרְבַּיִם, וְאַתְּ תִּשְׁנִי שְׁנַת יְשָׁרִים, הַזִּיו חוֹבֵר לַחֲלוֹמֵךְ, בְּעוֹד אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ עֵירֹמָה מִתְּחִלָּתֵךְ וְעַד סוֹפֵךְ. וּתְמִימוּתִי אוֹתוֹ כֶּתֶם דְּיוֹ כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי אֶת הַלָּבָן, וּתְמִימוּתִי אוֹתוֹ כֶּתֶם דְּיוֹ כַּאֲשֶׁר הָפַכְתִּי בָּךְ אֶת הַקֶּסֶת עַד הַיּוֹם נִגְמָר.