מיה טבת דיין – שני שירים

עירוב

בְּתוֹךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁנִּתָּךְ פִּתְאוֹמִי

עַל רְחוֹבוֹת עַרְמוֹן טְבוּלֵי קַּיִץ

וַאֲוִיר שֶׁהִצְטַּנֵּן טֶרֶם זְמַנּוֹ וְחֲצֵרוֹת

שֶׁמִּתְחַבְּקוֹת אֶל עַצְמָן

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ.

דְּבָרִים מִתְעַרְבֵּבִים זֶה בְּזֶה:

סַל הַכְּבִיסָה שֶׁל הָעַכְשָׁו

עִם נוֹף שְׂדוֹת הָאֹרֶז שֶׁמּוּלָם אָהַבְנוּ,

עֵץ הַלִּימוֹן שֶׁשָּׁתַלְנוּ מוּל חַלּוֹנֵנוּ

עִם הַפַּחַד, גַּעְגּוּעַי

עִם גַּעְגּוּעַי.

דובה

בְּתַרְדֵּמַת הַחֹרֶף שֶׁלִּי אֲנִי חוֹלֶמֶת

עָלֶיךָ. גַּם זוֹ דֶּרֶךְ לַעֲבֹר אֶת הָעוֹנָה הַקָּשָׁה.

קֶצֶב פְּעִימוֹת לִבִּי מוּאָט, מִקְצָב נְשִׁימָתִי חָסֵר

וְאֵינִי יוֹצֵאת עוֹד לָצוּד בַּשֶּׁלֶג אַחַר

מִי שֶׁלֹּא הָיִינוּ

גּוּפִי כִּמְעַט קָפוּא.

פִּי אֵינוֹ דּוֹרֵשׁ דָּבָר.

שֶּׁקֶט מְרַצֵּד כְּלֶהָבָה,

מֵאִיר אֶת צִיּוּרֵי הַקִּיר שֶׁלָּנוּ בִּמְעָרַת לִבִּי.